התחושה הפנימית היא של מחנק עצום. זה לא הולך לשום מקום. כמעט שנה חלפה מאז 7.10, כמעט שנה של מלחמה ברמות שונות, כמעט שנה שחטופים וחטופות נמצאים עמוק במנהרות של עזה או במקומות אחרים ברצועה ואי אפשר לדעת מה קורה איתם. כמעט שנה של מחנק עצום בגרון, בוקס בבטן, רגליים כבדות, תחושה של חוסר אונים.
שנה שלא עוברת, לא נפסקת, אי אפשר למצוא בה שום דבר שמעורר מחשבה שיום אחד יהיה טוב יותר. אז מנסים לכתוב, מדי פעם להפגין, הכעס עולה, הרצון לקחת הכל ולברוח, הכל מתערבב ובסוף אין כלום. במקום להישרף, דועכים לאט, בדיוק הפוך ממה שהמשורר התכוון.
בחיים האישיים הדברים טובים, אבל אם פעם דברים היו עומדים במקביל, כמעט ולא נוגעים אחד בשני, היום זה כבר כמעט בלתי אפשרי. המחנק הזה תופס אותך בכל רגע פנוי, בחיים האישיים ובכל מקום. אי אפשר לצאת ממנו. בלונדון באמצע הופעה, בשדה התעופה, בבית קפה או מסעדה, גם בבית עם האישה והילדה. מחנק עצום ואבן בגרון, תחושה שאין לזה סוף. מחשבה אחת שלא הולכת לשום מקום, זה לא הולך להשתנות, יהיה יותר גרוע, צריך להכיר בזה. אולי זה הצד האופטימי, הפסימיות תנצח זה גם משהו שאפשר לרשום בנקודות הזכות.
