הסכין חתכה את הזיכרונות והשאירה פיסות מדממות
לא יכול לזכור מאיפה הכול התחיל
הימים נשארו תקועים במחוגי השעון
החדרים הלבנים, החלוקים הירוקים, פנים משתנות, אנשים עוזבים
הפסקתי לחפש את הזיכרון שישאיר לי אושר למשך זמן
עכשיו כבר מאוחר
ואת זו שאמרת לי שכל יום משתנה
ילדותי היא בית חולים מהלך
אם פעם אהבתי, לא ידעתי מכך
השיגעון הוא רגע חולף, הקיום לא מאבד ממשמעותו
גם לא שהכל נעצר ומתרסק
את מתפוררת ואני מתרסק
מה שישאיר לי זיכרון, יהיה כל כך מר
חולף עוד ועכשיו לאן?
לא נגעתי מעולם בכוכבים, לא הייתי הגיבור שייכתב עליו
גם לא ההייתי המלאך של חייך
הרעב לאושר הוא כאב בפני עצמו
לאן אלך?
בכביש עליו אני נוסע, דרכים מתפצלות
בכביש עליו את נוסעת, הכל אמיתי
ספרי לי עוד , על הבדידות אותה אני חש
לאן אלך מכאן?
גם אלוהים איבד את אמונו
המילים והשורות, האנשים והפנים, הכל משתנה
ואף אחד לא כתב על זה בספר
חלומות כבר היו לי, עכשיו המציאות היא מחלה בה אני חולה
נגיף הזמן לא מתעצל, וההגנה שלי חסרת גבורה
יכולתי להיות מלאך, רציתי להיות גיבור
את יכולה לחשוב שעכשיו אני משקר לך
רציתי להיות מאושר
אבל האושר הוא לא קיומי, בתוך המציאות בה אני חולה
אל תנסי לעזור לי, זה לא יעזור לך
כבר חלפו עוד ימים, והזיכרון נשאר אלמותי
ומה אעשה אחרי מותי, אם הזיכרון ימשיך לחיות
לאן אלך?
