השארתי אותה עייפה ורזה
והיא השאירה בי סימנים של חרטה
חרטה אלי, חרטה לשתיקה שלה
ואני משוטט ברחובות העיר
נווד לזמן, היא לא יכולה לחוש
הרי פניה משקרות או מלטפות אותי
השארתי אותה שותקת או בוכה, כמו הזמן שפתאום התחלף
והימים קצרים, אין אבק ואין סימני מאבק
עכשיו יש את הדרך ללכת
אני לא חייל, אף פעם לא הייתי, ועכשיו אני מפקד
והיא לא מבחינה בשום פרט חדש, בפניי,
מי החליף את אור היום בחשכת הלילה?
הזמן חולף, עוד רגע ועוד אחד, עוד מעט נפסיק לספור
זה יישאר תלוי בחדרה, כתוב שחור על גבי לבן
השארתי אותה עייפה והיא לא זוכרת דבר
כמה אפשר לאבד לבן אדם אחד
הזמן היפנט אותנו, שכחתני מי זאת היא והיא,
היא מזמן שכחה לאן היא אמורה להגיע
לאן אנחנו נוסעים
השארתי אותה חשופה
על גופה לא היו סימנים, ואין צלקות
אני לא יודע אם זה לטובתי, אבל היא מזמן חלק מאשמתי
בתוך עיניי מתחילות לצוץ כתמי עייפות
אבל אני לא יכול לאבד אותה לעצמה
אז איבדתי אותה לה
הקירות שתקו, היא החלה בצחוק שהציץ דרך אבני השתיקה
לאט, לאט, הצחוק החל לבצבץ בין כל הדמויות בחדר
והחדר הוא שלה
תקתוק מכונת הכתיבה, הזכיר לי רעש של מנגינה
לא אני ניגנתי, לא , אני רק כתבתי לה
השארתי אותה עם הבשורה, מי יבשר לה שאין לנו לאן לחזור
לפעמים אני שומע את קולה בלילה, צועקת מתוך שינה
יתומה מרגשות, אלמנה מאהבה
כולם אשמים, את זו שתשפטי אותי
אותי
לאן את מובילה, משתגעת בתוך החדר הפרטי שלך
לאט מול פניי , הפכת להיות, אש בוערת בנחשול מים עייף ודל
איך הפכת מול עיניי לאש בוערת
ואני עכשיו נווד לשתיקה שלך
השארתי אותה חלשה, והיא איבדה אותי בציד פראי של אש
