זו תקופה קשה, קשה מנשוא. הרבה חרדות, מועקות, כאבי בטן, תחושה שמשהו לא טוב עומד לקרות, אם לא קרה כבר.
לפני יותר מחצי שנה החליט שר המשפטים להעביר תוכנית שמטרתה לייצר הפיכה משפטית, משטרית, תוכנית שתשנה את פני מדינת ישראל. מאז אנחנו ברחובות. השבוע, זה כבר שבוע מספר 28. מדי שבת מפגינים. יש אנשים שעושים הרבה מעבר לזה. יוצאים באמצע השבוע, משתתפים באירועים שונים. זו תקופה היסטורית שלא היתה כמוה בתולדות המדינה, ואין ספק שהיא תירשם בספרי ההיסטוריה.
באופן אישי, עד כתיבת פוסט זה, יצא לי להיות בכל ההפגנות שנערכו בכפר סבא (24 שבתות) מלבד שבת אחת שלא הייתי בארץ. בנוסף יצאו לי להיות באירועים נוספים, כולל הפגנות באמצע השבוע, בלילה. זה מרגש לראות את התמונות, לחוות את זה, אך אי אפשר לשקר, התחושה היא שגם אם ננצח בקרב הזה, ויש סיכוי לא קטן שזה יקרה, במלחמה הגדולה נפסיד. אם לא עכשיו, מתישהו הדברים ישתנו ולא לטובתנו, המחנה הליברלי.
הרבה אנשים שואלים בשביל מה זה טוב, למה לבזבז את הזמן, אי אפשר להאמין באיש, כולם משקרים וכן הלאה. הם טועים. מאז ומתמיד האמנתי בכוח של הציבור, האמנתי שהפגנות ומחאות עוזרות, אם לא באופן מיידי אז בעתיד, אם לא לגמרי אז באופן חלקי אך משמעותי. היו הפגנות ומחאות שעזרו, זה לקח זמן אבל הן שינו את המציאות ואת העתיד. לכן חשוב לי ללכת ואני מרגיש אם אני לא יכול. צריך לפעול, צריך לנקוט פעולה. תמיד.
מי שיוצא להפגין כל שבוע ומפגין, אין לי ספק שהוא משנה משהו, אין לי שהוא ישנה וישתנה. מי שיושב בבית, יתלונן, יבכה, יכעס, אבל הוא לא יעשה שום דבר בשביל לשנות את זה. אין לזה שום משמעות. תמיד חייבים להפגין, תמיד חייבים לבקש שינוי למען עתיד טוב יותר, תמיד חייבים לנקוט בפעולה. אנחנו לא אי, אנחנו לא לבד, אנחנו לא קטנים ואנחנו לא אורחים כאן. זה המקום בו אנחנו חיים, והתפקיד שלנו שהוא יהיה מקום טוב יותר.
