dir="rtl" lang="he-IL">פיגוע - שירים חדשים וישנים האתר של לירון תמם
Site icon שירים חדשים וישנים האתר של לירון תמם

פיגוע

קיר עליו כתוב LET RIP

קיר עליו כתוב LET RIP

שמיים אפורים, מתחתיהם כבישים סדוקים, קולות צרודים, שש שנים מתהלכים בתוך ענן בלי מלאכים,

שש שנים של פיגוע.

בקצב קבוע של מנגינה ומילים, מתהלכים ברחוב חסרי תקווה, מאמינים שהסוף מחכה בפינת הרחוב,  אי אפשר לקבוע כיוון, אי אפשר להתחיל ללכת כשמראש הייאוש מנצח, והסוף מוכתב מטעם. שרועים בהלם טוטאלי. כותבים צוואה בלי מילים, את מה נוריש, למי נוריש, בסופנו הרי ייכתב "הלכו בטרם עת".

שש שנים של פיגוע, מאמינים שהיו אלה צירופי מקרים, אבנים שנזרקו , עוד מעט נטאטא את הכביש ונוכל להמשיך בנסיעה. אבל השקט הזה, צעקה מפרה אותו כול יום מחדש, המדרון תלול, ואנחנו הולכים חסרי תקווה, ייאוש כמו זקן גדל על פנינו, הפכנו זקנים כבר בנעורינו, תינוקות נולדו חסרי כול, נזרקו אל המאבק, מוצגים כמו שלט פרסומות במעבר בין הכוונות לנחלות, את דמעותיהם אספנו שיהיו לנו ראיות.

שמיים אפורים, מעיינות המים מתרוקנים, ילדים מכוסים צלקות מכול, אימהות צורחות ברחובות, מי אנחנו, למי נשארנו, דרך היתה ועכשיו פיגוע.

שש שנים פיגוע, מהלילה ההוא, חשוך, בכינו את הדמעות, אבל הפור נפל, המדרון רק החל.

שש שנים מסתובבים בהרגשה שיכול היה להיות אחרת, בהיסטוריה שעוד לא נכתבה היה לנו יותר טוב, את עץ התאנה כרתו, את הגפן השארנו בתור צל לכלבים.  מה שלמדנו לא ידענו להנחיל, ואדמה צעקה עוד ועוד , אליה הבאנו את בנינו.

עוד תקווה נרמסה, אם רק היינו יודעים מה טוב.

שמיים אפורים, מצבות מגדלות גדרות של עשבים, את הרוח יכולנו לשמור אבל הנשמה, איפה הנשמה, יללה בחשכה, איפה הנשמה?

פיגוע.

פיגוע של שש שנים, חסרי פנים מסתובבים בחצרות הבתים,  אנשים עייפים, לא מקשיבים למנגינה, לא מבינים את המילים, אם רק ידענו לשמור על הקצב אולי היינו יכולים להמשיך.

מסך שלם עליו כתובות המילים מתכסה בדגלים שחורים, מול הסיוטים הנפנו דגלים לבנים. שקט עכשיו , אולי עוד מעט תבוא הסערה,

נתעורר , נצא נקיים, בלי אבק, בלי זקן אבלים, נהיה טהורים, גלימה לבנה וזר על ראשנו.

אבל בינתיים פיגוע. שירי אבל הם מנה ראשונה על הצלחת שלנו, מנה שנייה הן דמעות וכעס, ויכוח שלא נגמר, דם על הידיים וזעקות הצער, שום דבר לא נגמר, פיגוע אחד מתמשך, ניתוח שנכשל.

צעקת אחים, איפה אבא? איפה אימא? הכול מתפורר, 100 שנים בנינו, שש שנים הרסו הכול ואולי היה זה לילה אחד. לילה אחד בערב, יצר ההרס העצמי גבר ומאז לא נרגע, מפלצת מסיוטי ילדים מסתובבת חסרת מנוחה, פתאום יוצאת הנקמה, פתאום נזכרים בשלל שירים מהעבר, במילים שהתגלגלו על הלשון כמו ברכות או קללות, נזכרים בקול ושוכחים את הדרך, כאילו היו הם אנחנו אבל בעצם לא. זה רק פיגוע.

אדמה צועקת, אדמה בוכה, שמיים אפורים. כדור הרגעה לא יעזור כאן גם לא נאומים על הכתב, ובינתיים רדיו דולק, הגל השקט, לילה שחור יהיה פה מן הסתם.  עוצר את מציאות, באמצע המדבר רוקדים אנשים, לשכוח מציאות מקבילה, בשביל זה כדור אחד לא יספיק. בבוקר הכול יראה שונה מן הלילה ומהר מאוד יתברר שהמציאות שוב ניצחה, עוצר חלומות.

הראש צועק, הלב מוכן, פיגוע. מהלכים על פני הרחוב, בלי לגעת בדבר. הכול נראה הרוס. החלום נשבר.

שש שנים פיגוע לא מתעוררים.

חסרי תקווה, עיניים מתפוצצות מייאוש, שש שנים קילפנו את התקווה לעירום, עכשיו נשארנו עם הילדים שצועקים בכל מיקרופון "התקווה עירומה".

שש שנים פיגוע, הגופה עדיין על כביש, רואים את סימני ההתפוצצות, אפילו את הדם מן הידיים  לא ניקינו.

שש שנים והרבה יותר מזה. פיגוע.

Please follow and like us:
Exit mobile version