כשהשמחה נראית כמו עצב
שנינו שוב, יכולים להרגיש שלמים
מאחור, נשאיר את החומות
הן מתפוררות בראשנו
ואנחנו תמיד חוזרים אליהן
מפחד או סכנה
תביטי סביבנו
אירופה בנתה עבורנו אנדרטאות,
בואי נתאהב לידן
בואי נישאר עד שהצורך יעלם
נכתוב את שמנו עד שהוא ימחק בגשם
אחרינו, הרי דבר כבר לא יהיה
לעיתים נדמה שמעולם לא היה
כשהשמחה היא מילים מתפוררות
ומבט של עצב הוא כמו פוסטר על קיר מלוכלך
תביטי איך אירופה מתכסה לבן
כמו במקשת מאיתנו
לחזור אליה
ואנחנו שוב, נוגעים לא נוגעים
זו הבטחה שאין לה קשר
ואת תאהבי אותי
גם אם, לא יהיה בזה דבר
גם אני כבר לא זוכר
מה רצינו מהאנדרטות
סביבן יש גינות
סביב הגינות, יש נהרות
ואנחנו עומדים בצד השני
קוראים בשמנו, לא שומעים דבר
ומחפשים את המפלט
אירופה בנתה לכבודנו אנדרטאות
אפשר לשכב על הספסל שלידן
את תחזיקי לי את היד
אני אספר לך סיפור
ואירופה תבכה
כשהשמחה נראית כמו ילד שנשאר לבד
בלילה חשוך,ובחוץ יש צעקות
לא, אל תגידי מה זה בדיוק
אל תשתמשי במילה הזאת
תראי, הם בנו לכבודנו אנדרטאות
גשרים ותחנות
ואנחנו עומדים שם, מחכים לחזור
מאחורי החומות, אליהן חזרנו תמיד
השמחה נראית כמו עצב
אולי זה זמן הוידוי
אפשר עכשיו להתאהב
את אומרת
ליד אנדרטה, אולי בגינה
ואירופה, תחזיק לנו את היד
שיר שנכתב בשנת 2006, אחרי עוד ביקור באנדרטה בארץ אירופאית.
הרי תמיד בונים לנו שם אנדרטאות, הן מתכסות לבן בחורף, מגדלים סביבן גינה יפה ומעבר לכביש יש בית קפה ממנו אפשר לראות הכל.
