אנחנו מדברים, מדי פעם
אנחנו לא שותקים כל הזמן, לפעמים אנחנו בסלון, יושבים ואז היא אומרת משהו בכוונה ,כדי שאני אשמע ואני שומע אותה, כי הרי, אני רק מחכה שתאמר משהו ואוזניי להוטות כבר שתאמר משהו והיא אומרת לעצמה ואולי גם לי, "איזו חוצפה".
ואני שואל מה קרה, היא מביטה בי , מנסה להראות לי שהיא לא מתפלאת למרות שהיא כן, ואז היא מספרת לי משהו שקראה בעיתון, על ערבי שנעשק על ידי יהודים או על אישה שהוכתה על ידי בעלה ויצאה שהיא האשמה בכל, או כל דבר דומה. ואני?
אני מקשיב לקולה, אך ורק לקולה. מאזין לה, כאילו היא באה אלי מתוך רדיו או מתוך סרט הסברה, ואני מרותק אליה, מאזין רק לקולה, לא יותר.
ואז אנחנו מתחילים לדבר, לא עלינו, חס וחלילה, עליהם. על הערבים העשוקים, הנשים המוכות, על ילדים זרים וכל אלה נכנסים אל תוך ליבה ויש בו מקום לכולם. ולי?
ואיך אתאר את קולה? לא צעקני, לא דרשני, לא קול שעומד כל רגע לבכות, לא אין לה קול של נואם כיכרות מובהק, קולה הוא קול הים, קוטל מפוכח, קול שקט שלפעמים אני תוהה אם היא יודעת לצעוק, אם היא תדע אי פעם בכלל?
אבל היא יודעת לבכות, אין היא עושה את זה הרבה. היא בכתה שאחיה מת אז במלחמה, והיא היתה רק בת 15. היא בכתה שירו ברה"מ, לא בכי עצבני, לא בכי של ילדים. בכי שלה, מבוגר, מפוכח, בכי שיש לו גבול, בכי של שתיקה מלאה תקווה, מלאה תשוקה. אבל על עצמנו אנחנו כבר לא מדברים.
כאילו מכירים, כאילו מפחדים, אולי אין לנו מה לומר יותר.
אני זוכר שהיינו קטנים, הייתי בא אליה שהיא היתה נשמעת לי עצובה אז היא היתה בוכה בתוך תוכי ואני הייתי מרשה לה , ואז השתיקה היתה אסורה לכל אחד. ומה יש לנו אם לא מילים, אחרי הכל מה עוד יש לנו?
והיום? היום זה כמו שיר ששומעים אין ספור פעמים, ולמישהו כבר נמאס. אולי לי, אולי לה.
אז למה זה נמשך, אולי בגלל ששנינו לא מכירים דבר אחר, אלא רק את צורת החיים הזאת, שלנו. את צורת החיים המשעממת, צורת החיים נטולת הלהט, צורת החיים הבריאה למדי.
