על הקיר פוסטרים בצבעים זהים
ריח של פרחים נבולים
הכול שט בחדר
זה לונדון או תל אביב
מי מבחין בהבדל
יכול להיות שזה טוב
יכול להיות שזה נגמר
ופעם אחר פעם
שוכבים
רק הכאבים מצטברים
הרשימות מלאות בשמות
נתחיל למחוק, נתחיל להיזכר
על הדלת בכניסה
יש שלט קטן
מי קורא עכשיו את הפרטים הקטנים?
מבחוץ זה נראה אמיתי
ועל הכיסא בפנים, יושבת בת 40
אולי זה המוות שקרוב
אולי הילדות הרחוקה
אותה השאירה, בספרי הזיכרונות
פעם אחר פעם
נצחק
אחר כך נתפשט
איפה היא ואיפה קו האמצע
יש לדרכים את הדרך שלהן
לבטא את הצער
אי אפשר אחרת
גם את המלחמות נסיים יום אחד
בוקר יום שישי
עוד רגע הכול נסגר
שקט כזה, שמופר מדי פעם
ואנחנו לא נרגעים
מדי פעם אוהבים, ועל הקירות מתחלפות צליליות
אולי מלחמה אולי חוסר אונים
אולי פעם נאהב, אולי נמתין
וברחוב העלים ינשרו מן העצים
זו לונדון, כאן מעבר לפינה
אבל אנחנו עדיין כאן
בת ארבעים, יושבת לבדה
מביטה במסך הטלוויזיה, נזכרת בבתי קולנוע ישנים
חדשות, תמונות זרות
ועל היד, המחוג מתקתק לאט
יושבת לבדה, ועל הקיר תמונה חדשה
מסובבת מבט אל הדלת
ומאחוריה, אבק נשכח.
פעם, אחר פעם
נשכב, נתאהב, ושוב נחזור אל הספה
לדבר או לשתוק
לונדון רחוקה מפה
עכשיו זה סרט, עכשיו זה שום דבר.
ככה דמיינתי את גיל 40, שלה , שלנו.
השיר נכתב בפברואר 2015
