הספורטאים האהובים עלי
מרץ 2016, במשחק של ניו יורק ניקס
בפוסט הקודם שלי כתבתי על אהבתי הגדולה למוזיקה וסיפרתי על אמנים שאני אוהב. בפוסט הנוכחי, אמשיך בסדרה, ואכתוב על אהבתי לספורט ולספורטאים ספציפיים.
מהיום שאני זוכר את עצמי, ספורט מלווה את חיי. בימי חמישי הייתי צופה במשחקים של מכבי תל אביב בערוץ 1 או במבט ספורט, בימי שבת במשחק השבת, אחרי שהייתי מאזין בצהריים בשירים ושירים. מדי יום הייתי קורא את המדורים והמוספים, מאזין לפינות ספורט ברדיו, כל מה שחשבתי, חלמתי, קראתי וכתבתי עליו היה ספורט. השתתפתי בחוגים וקייטנות ספורט מיוחדות.
בדמיוני הייתי זה שקולע את סל הניצחון בשנייה האחרונה, למרות שאף פעם לא הייתי שחקן גדול אלא יותר אחד שיודע לקלוע "פוקסים".
במהלך השנים זה התאזן. המשכתי לקרוא ספרים, מדורים ומוספים (ועם השנים אתרי אינטרנט, בלוגים וכדומה), צופה במשחקים, תוכניות וסרטים על ספורט וספורטאים, אך לא הייתי עוקב כמו בעבר. נשארתי עם ענפים מסוימים שעניינו אותי, דמויות ואירועים. באופן אישי, מלבד ריצה באופן קבוע, אני לא עושה שום פעילות אחרת.
ספורט בעיניי זה הרבה יותר מתוצאות, ניצחונות והפסדים. ספורט זה סיפור של אנשים, חברות, תרבויות. זו הסיבה שכולם מתחברים אליו, ולכן הוא הרבה יותר גדול מכל תוצאה של משחק או תואר של ספורטאי.
לפני שאציג את הספורטאים האהובים עלי, חשוב לי להסביר, כמעט כל מי שנמצא ברשימה לא פעיל היום. בחרתי לציין אותם על פני ספורטאים פעילים שאהובים עלי, הן בגלל שספורטאים שאנחנו זוכרים ואוהבים מהילדות תמיד ישפיעו עלינו יותר מאשר ספורטאים בהווה. חוץ מזה, רק בעוד שנים אדע, מי מבין הספורטאים בהווה באמת השפיע עלי. אז אם האתר יהיה קיים עוד עשר שנים, בטח ייכנסו אליו עוד ספורטאים, כולל מתחום הריצה.
11 הספורטאים האהובים עלי
מיקי ברקוביץ' – לא זוכר מתי שמעתי את השם שלו או מתי צפיתי בו משחק (בטלוויזיה) בפעם הראשונה, נדמה שהוא תמיד היה שם. בעיניי הוא הווינר הכי גדול בספורט הישראלי, בעידן בו לא היתה מקצוענות, הוא היה הדבר הכי גדול והכי קרוב לשלמות. לא חושב שיש ילד בתקופתו, שאהב כדורסל ולא חלם להיות כמוהו. בצדק.
לארי בירד – בזיכרון שלי, ראיתי אותו משחק בפעם הראשונה בגיל 6 דרך ערוץ לבנון, כשבוסטון סלטיקס מנצחים את יוסטון רוקטס. לא יצא לי לראות אותו הרבה בתור ילד, אז לא שידרו NBA כמו היום, וכשהתחילו לשדר הוא ירד מהבמה. אז אהבתי אותו בלי ממש להבין את מי ולמה אני אוהב. לימים, כשראיתי משחקים שלו, הבנתי למה. הוא גאון כדורסל.
אורי מלמיליאן – בתור ילד אהבתי מאוד כדורגל, הרבה יותר מאשר היום, אבל היה רק שחקן אחד שבאמת אהבתי. האנטיתזה לכל מה שהיה לכדורגל הישראלי להציע. צנוע, שקט, חכם. כמו כולם אהבתי את הרגע הזה שהוא הניח ידיים על המותניים, חיכה שהחומה תסתדר, רק בשביל לבעוט מעליה ולראות את הכדור נוחת בתוך השער.
צ'ארלס בארקלי – בשנות התשעים הוא היה השחקן האהוב עלי. עד היום הוא אחד הדמויות האהובות עלי. הוא גורם לך לחשוב שכל אחד יכול להיות שחקן כדורסל. הרי הוא לא גבוה, לא רזה, אין לו כישרון את הכישרון של מג'יק, חוכמה של לארי או כל מה שהיה למייקל. הוא פשוט היה שחקן פשוט ונהדר.
מייקל ג'ורדן – אף פעם לא הייתי אוהד שיקגו, למען האמת, לא מכיר אחד שבאמת אהד את הקבוצה, אך כמו אחרים, לא היה שחקן שהלהיב את הדמיון וגרם לי להתפעל ולהתלהב מהמשחק כמו מייקל. אי אפשר שלא להתלהב מהמשחק, התחרויות, הווינריות. האגדה שלו היתה מושלמת, מהתחלה ועד סל הניצחון במשחק השישי עם האליפות השישית. מי שרוצה להבין, שיצפה ב"ריקוד האחרון".
אלן אייברסון – כשהוא שיחק במיטבו, הוא היה הדבר הכי יפה במשחק. עליו נהוג לומר "בשביל שחקנים כמוהו אנשים קונים כרטיס למשחק". הוא היה קוסם, הוא היה אייקון. הוא היה הרבה מעבר למשחק. מהדור שלו גם מאוד אהבתי את קובי ברייאנט, בגלל היכולות, הכישרון ובעיקר בגלל הרצון שלו להשקיע, לא לוותר ולהיות מוכן לשלם את המחיר בשביל להצליח.
יעל ארד – הספורטאית המושלמת. ווינרית אמיתית. מסוג הספורטאים שאפשר להמר עליו שברגע המכריע, תמיד ידעו לתת את התפוקה.
קייטי לאדקי – הספורטאית היחידה ברשימה שפעילה גם היום. שחיינית אמריקאית שהתוודעתי אליה באולימפיאדת לונדון 2012 ומאז אני עוקב אחריה. כישרון מדהים. לראות אותה שוחה זה כמו לראות אמן בפעולה.
עדי גורדון – קסם בלתי נגמר. האיש ידע לחבר בין הגוף לנפש ולהבין את המשמעות של ניצחון והפסד, לא רק במובנים תחרותיים, אלא כמעט במובנים שסותרים את המהות של ספורט כפי שאנחנו תופסים אותו. היה תענוג לראות אותו משחק.
עודד קטש – עד היום, שנים אחרי שהוא פרש, אני נהנה להאזין לו ולשמוע אותו מדבר על כדורסל, על התשוקה שלו לענף. הוא היה קוסם על המגרש ותמיד נראה שקל לו, יותר מדי קל לו לעשות את זה.
שטפי גראף – למדתי טניס בילדותי ואפילו הייתי משחק פה ושם בתיכון. לצד כדורסל וכדורגל הייתי עוקב אחרי תחרויות. את שטפי גראף התחלתי לאהוב בעיקר בגלל שלא יכולתי לסבול את הדומיננטיות של מרטינה נברטילובה, עם הזמן פשוט התחברתי למשחק שלה. זה רק מקרי שהיא היתה מנצחת כל הזמן.
