אחת לכמה זמן זה תוקף. השגרה, השאלות, החרדות. משהו מובנה באישיות. כל הדברים האלה מתחברים ומושכים קדימה אחורה, מבקשים את מקומם, לעיתים הם נדחפים בכוח ולעיתים הם כבר שם, שמרו לעצמם מקום ולא זזו.
זה לא פשוט לנהל את זה ככה, לא את הזמן ולא את היום יום. דברים שאי אפשר לפספס, אי אפשר להסתיר, יום אחרי יום, הם שם. עם בוקר ועם ערב.
מנסה להמשיך כרגיל אבל בראש משהו אומר שזה זמני, זה עוד יחזור, המכה והכאב, הפחדים והחרדות, תחושה של כביש שלא נגמר. משהו מכל זה לא דמיוני, הכל אמיתי, הכל קיים. בינתיים מעביר עוד יום, כותב עוד רגע. אם יוצא מזה שיר מה טוב, אם לא, אין כבר מה לעשות.
החיים נמשכים, מתעורר, רץ, אוכל, עובד, ישן, בין לבין יש רגעים, יש טיפות, כל השאר שגרה.
Please follow and like us:
