לפני שנה 5.10, יום חמישי, נסענו שלושתנו לתל השומר לפגישה ומשם המשכנו לנמל תל אביב. אישתי היתה בחופש, אני לקחתי חצי יום חופש, הילדה היתה ביום חופש מהגן. טיילנו, הסתובבנו, אכלנו, חזרנו.
בערב, כשהילדה נרדמה, ישבנו לראות סרט. פתאום התחלנו לשמוע רעש של מים מטפטפים. לברז במקלחת שלנו היו חיים משל עצמו ומדי פעם היה מתחיל לטפטף ככה בשביל הכיף. הפעם זה היה נשמע חריג. קמתי מהר מהספה וגיליתי שהדוד מטפטף. סגרנו את הברז שלו והרמנו טלפון לאינסטלטור (בחור בשם רביד, המלצות בשמחה). שלחנו לו צילום, הבטיח שינסה להגיע למחרת.
שישי בבוקר, האינסטלטור מודיע שיגיע אחר הצהריים. ידענו שאנחנו מוזמנים לארוחת ערב, קיווינו שהכל יילך מהר ונוכל להתארגן. הגיע, בדק, מהר מאוד התגלה גודל הברוך. כל הדוד אבנית, חייבים להחליף אותו. בינתיים המקלחת התמלאה אבנים ומים. הרפרנס מקרי ביותר. הודענו שנאחר לארוחת ערב, קבענו עם האינסטלטור שנדבר איתו יום ראשון לגבי הדוד, לקחנו את הילדה להתקלח אצל השכנה. חשבנו שכל סופשבוע הלך לנו.
למחרת היינו אמורים לפגוש את אימא שלי ברוטשילד בצהריים. חגית ויעלה ישנו, אני התעוררתי לריצה, התלבשתי, התארגנתי, ואז שמעתי את האזעקה הראשונה. בהתחלה חשבתי שמישהו נגע במשהו איפשהו והפעיל אותה בטעות, אחר כך אמרתי אולי האיראנים התחילו כאן משהו, זוכר שצייצתי משהו על זה שהחמאס לא מרוצה מההחלטה של פיפ"א לעשות מונדיאל ב-6 מדינות ב-2030 או מתי שזה לא יהיה. הערתי את חגית ויעלה, ירדנו למקלט שכמובן היה נעול, לאט לאט הטוויטר התמלא עדכונים, תמונות ומה לא.
הדוד המקולקל בדירה ההיא, היתה הבעיה הכי קטנה, שולית ולא חשובה באותו יום, באותו שבוע, חודש, שנה. בעצם, בכל השנה הזאת זה היה הפרט הכי לא חשוב שאני יכול לחשוב עליו.
בתור נער, זוכר ששחזרתי בכל פעם מחדש מה עשיתי ביום בו רבין נרצח. עד היום אני זוכר כל פרט, זוכר איפה היינו, מה עשינו, איפה שמענו. כאילו פחדתי לשכוח, כי אם אשכח מה עשיתי אשכח שזה קרה. עכשיו מזכיר לעצמי בכל פעם מה קרה בימים לפני ומה קרה באותו בוקר.
לא יכול לדבר בשם אחרים, אך יש לי תחושה שרבים, גם כאלה שלא היו בעוטף, או ביישובים מסביב, במסיבה, במוצבים, לא שירתו באותם ימים בצבא, היו במילואים, הקפיצו את עצמם או הוקפצו, משחזרים את הימים ההם ובמיוחד את הבוקר ההוא, שוב ושוב.
הזיכרון לא יימחק, לעולם לא נשכח, אבל נמשיך להזכיר לעצמנו בשביל שלא נאבד את זה.
הטקסט הזה הופיע במקור בעמוד הפייסבוק שלי. החלטתי לפרסם אותו גם כאן בשביל שלא אשכח.
