לפני שלושים שנה עזב. החליט לחזור לבקר.
דירת שני חדרים, בכול חדר חלון קטן. חצי מהסכום שילמו בעצמם, המלחמה שילמה את החצי השני. זוכר את המספר על הידיים, כמו היה מספר של תעודת זהות שלו. בגיל 16 עזב לפנימייה צבאית, מאז לא חזר לכאן. מחדר קטן בפנימייה, לדירה בירושלים, הוריו עזבו למושב באותה תקופה, עד שנפטרו לפני עשר שנים.
עכשיו הוא זוכר את החדר הקטן, עם החלון שמשקיף אל בית השכנה, יכול היה לראות אותה מתלבשת , היה מביט בה מהופנט מבחינתו היתה כוכבת של סרט. בחדר היו מיטה, שולחן, ארון בגדים קטן, וקירות לבנים חשופים בלי תמונות או פוסטרים. הלכלוך היה חשוף לכול עין. הוריו לא הסכימו שיתלה תמונות בחדר, לא נתנו לו הסבר למה. דוד רחוק אמר לו פעם שזה מזכיר להם את פולחן האישיות שעשו הגרמנים הנוראיים. לא הבין את המילים אבל אם הגרמנים עשו את זה אז זה בטח רע.
כל החיים זכר קירות חשופים ושתיקה רועמת, רק רדיו ישן, כבד כזה שלא מייצרים יותר, ניגן קונצרטים. ידע שבביתו מפחדים מן המילים. מעדיפים את המנגינות. הוא מעולם לא הזמין את חבריו לביתו. אם בילה איתם זה היה בביתם או בגינה הציבורית הסמוכה עד החשיכה, מחלון הבית יכול היה לראות את הקצה של הגינה.
אביו עבד כול היום בחברה ממשלתית, משמונה עד שמונה, לא התעסק בחייו, פרנס את הבית והרגיש שזה מספיק לו בתור אבא ובעל. אימו היתה מטפלת בזקנים, בבוקר היתה מכינה לו אוכל ומעירה אותו ללימודים, בלילות הקרים היתה מכסה אותו בשמיכה פוף עבה. היא מעולם לא דיברה איתו על לימודים, בנות, לא עניין אותה לדעת מי זאת הילדה עם השיער הזהוב איתה הוא היה חוזר כול יום מבית הספר ונפרד ממנה בפתח הבניין.
עכשיו שלושים שנה אחרי, הוא עומד על המדרכה מול הבניין בו גדל.
"בית השתיקה" כינה את הבית כשחשב עליו ועל הוריו. מעולם לא דיבר עליו או על חייו המוקדמים עם אישתו או חבריו. התבייש בילדותו הרזה, חשב שאחרים חייו כמו באגדות, כמו בסרטים אמריקנים עם אבא שמטייל עם בנו ומסביר לו על דרכי העולם, אימא שמלמדת את בתה לבשל, לאפות, לתפור, וכשמגיעה לגיל ההתבגרות היא מלמדת אותה על התנהגות הגברים בעולם. אישתו מעולם לא שאלה אותו שאלות, גם כשנפגשו, ידעה לקבל את שתיקתו והסתגרותו מפני ילדותו, ידעה שממקום ממנו היא באה זה יראה לה מוזר, אפילו מפחיד, ילדות שכזאת.
השכונה השתנתה, זכר אותה אפורה, שיכונים של שלוש קומות מחוברים, בשורות, שלוש שורות של שיכונים שגובלים בכביש קטנים שמובילים לשיכונים נוספים, בסופם כביש אחד שמתחבר לכביש הראשי אותו נהג לחצות כול בוקר לבית הספר. חנויות קטנות עמדו בפינת הרחוב, מכולת , חנות ירקות, בית דואר, וחנות טלפונים שאיפשרה לכל אחד לעשות שיחות, זה עוד לפני שהטלפונים הפכו למוצר מוכר בכל בית. זוכר את בעלי החנויות יושבים בפתח החנות מנפנפים עם העיתון לסלק את החום ואת זבובים שהתאספו סביבם, מחכים ללקוחות שהיו בעיקר מהשכונה. זכר בעיקר שכונה אפורה, שהגינה היוותה מפלט מכול האפרוריות הזאת, עם מעט הירוק שבה.
הוא זכר תיבות דואר ישנות, הרוסות, על כול תיבה שלוש שמות משפחה, זכר לאנשים שגרו כאן ושכחו להוריד את שמם מן התיבה כשעזבו, מתקן בדמות מוט ברזל לקשירת אופניים, ובריסטול כתום למודעות. אז גם היתה מראה קטנה בפתח חדר המדרגות.
עכשיו הכול שונה.
השתנתה השכונה. כאילו גדלה ביחד איתו ואז נעלמה.
גדר מכוסה פרחים עמדה סביב השיכונים שנצבעו בצבע בז'-אפור, עצים נטעו על המדרכה ונתנו צל ליושבים בספסלים הקטנים לנוחיותם. באמצע הכביש התקינו אי תנועה עם פרחים קטנים עליו, והחנויות שעמדו בפינה כבר לא עומדות שם במקומם עומד לו סופרמרקט גדול ובית דואר צבעוני שלא מזכיר בשום פרט את אותו בית דואר ישן שהיה כאן בזמנו.
החנה את הרכב במפרץ החנייה שהיה גם הוא חד., ישב מספר דקות בלי לזוז הביט סביבו עד שכיבה את המנוע, יצא מן הרכב והחל עושה דרכו אל הגינה, אותה זכר כפיסת גן עדן קטנה של ילדותו, בדרכו אליה יכול היה לראות עצים חדשים שנטעו בשביל שאיש לא יציץ לשכנה מן הדירה ממול, זו שכבר מתה או אולי עברה דירה.
הביט על הגינה, כל כך שונה עכשיו. כבר לא דשא ירוק עם שתי נדנדות לילדים קטנים. הדשא הירוק הוא עכשיו סינתטי , במקום נדנדות יש שתי קרוסלות , אחת לילדים הגדולים ואחת לילדים קטנים, לצידן מגלשות ענקיות, משטח החלקה, ושני שערים מעליהם היו מותקנים סלים, על המגרש שני ילדים שיחקו, ושתי אימהות ישבו על ספסלים בפינה, כל אחד עם תינוק ביד.
חודש אוגוסט, חם והוא בג'ינס עם חולצת כפתורים חומה. איש לא מסתכל עליו, איש לא שואל למעשיו, אף קול של אישה לא קורא לו מן הקומה השלישית לבוא לאכול. זר.
מתיישב על הספסל מדליק סיגריה, רבע שעה יושב ומתפתה לא לעלות לקומה השלישית בשיכון שבשורה הראשונה כניסה ב', ואם לא יצליח להימנע מכך מה יאמר, מי גר שם עכשיו? אולי מר לוי העיראקי שקנה מהוריו את הדירה אחרי גירושים קשים שמהם יצא ללא דירה ועם אפשרות לפגוש את ילדיו פעם בחודש בלבד עדיין מתגורר שם. אולי הוא כבר מת, אולי מכר את הדירה ועבר כמו כול הזקנים בימנו אל המושבים השקטים שבצפון.
ישב מספיק אמר לעצמו, קם וניגש אל השיכון הראשון כניסה ב', בדלת כניסה חיכה לו אינטרקום גם הוא חדש מן הסתם, תיבות הדואר חדשות הותקנו על הקיר ליד. על תיבה מספר שש היה כתוב משפחת מוסקוביץ. זרק את הסיגריה על השביל הנקי להפליא, התבייש במעשיו אבל בכול זאת השאיר את בדל הסיגריה על השביל, הביט מאחוריו לא היה שם אף אחד שינזוף בו וישאל אם ככה מתנהג ילד בישראל. לחיצה קטנה, ביישנית ומהוססת בכפתור , מקווה שיפתחו לו את הדלת בלי לשאול דבר, ואכן היה זמזום בלי שאיש יענה.
החל עולה במדרגות, מה יאמר? מה יבקש? לראות בית שגר בו לפני שלושים שנה, בשביל לבדוק אם הוא השתנה? יבקש להציץ מהחלון לראות מה רואים משם היום או אולי רק יבקש לבדוק אם הקירות עדיין חשופים או שכבר נתלו עליהם תמונות? לא רק הגרמנים עושים פולחן אישיות.
חדר מדרגות נקי עם מראה לא שבורה, תלויה על הקיר בלובי הקטן בכניסה. שטיח בו ניגב את הרגליים מתוך נימוס, מהרהר בדלתות הפלדה שהחליפו את דלתות העץ ההן. לא זכר את שמות הדיירים בקומות הראשונות , אבל זכר היטב את פניהם.
בקומה הראשונה גרה אישה זקנה, בתה גרה דלת מולה, בקומה השנייה גר זוג צעיר ללא ילדים שעלה ממרוקו, מולם גר חברו הטוב והיחידי מן הבניין יחד אימו, בעלה מת במלחמה ההיא, בקומה השלישית מול דירת הוריו, גר איש זקן מרומניה עם בתו הצעירה ממנו בעשרים וחמש שנה. הוא לא זכר את השמות שלהם אבל את פניהם זכר היטב, הניח שחלק מהם עברו דירה , אם לא עברו עולם.
רק הוא חוזר לכאן אחרי שלושים שנה בלי סיבה. במשך השנים הציקה לו הסקרנות לחזור לכאן, ניסה להדחיק אותה עם עבודתו , עם חייו החדשים, אך לא הצליח לעמוד מולה. היום החליט שהוא מעדיף לא להסתקרן יותר אלא לגלות מה קרה עם ילדותו מאז. עם חבריו מן השכונה לא שמר על קשר, בבוקר בו עזב לפנימייה היה זה הפעם האחרונה שפגש בהם, לא התעניין מעולם, לא חזר לביקור, יכול היה לדעת איפה הם ומה הם עושים, קשרים רבים יש לו, אבל התעלם, לא התעסק איתם במשך השנים. לשמחתו או לצערו, לא פגש בהם גם במקרה ברחוב או באיזו פגישה.
שאל את עצמו אם גם הם שכחו אותו ואולי היו נזכרים בו כאשר צפו בטלוויזיה וראו אותו מסביר עד כמה גדול הוא כח עמידתנו כמדינה ומה נעשה לאויבנו אם יחליטו להתחיל במלחמה נגדנו. אולי גם הם באים לכאן לבקר מדי פעם, לגלות עץ חדש, קרוסלה בגינה, ומראה נקייה בלובי.
הדלת של דירה מספר שש היתה פתוחה, ציפו למישהו מוכר כנראה, יתאכזבו אם יראו אותו עומד בפניהם, עמד במפתן הדלת והביט על הדירה מבחוץ. הקיר הלבן נצבע בכחול, עליו היו תלויים ציורים של ילדים קטנים ואולי הכול שייך בעצם לילד אחד, תמונות משפחתיות מסודרות בשורה, הנברשת הישנה והמגושמת שהוריו קיבלו במתנה לחתונה התחלפה בנברשת נוצצת חדשה.
יכול היה לראות שהמסדרון לשירותים היה מכוסה בפרחים מטפסים והמטבח הוא כבר לא חדר סגור. עמד מספר שניות ושתק, פתאום שמע קול רם של אישה "עידן שכחת לסגור את הדלת ותבוא לאכול, האוכל מוכן", עידן זה כנראה הילד, כנראה חשבה שהוא זה שצלצל באינטרקום ונכנס לדירה. הוא לא ענה לה בחזרה וכשלא שמעה קול, ניגשה היא לסגור את הדלת.
הוא הספיק בינתיים לרדת מספר מדרגות בשביל שלא תראה אותו עומד בכניסה לביתה, גבר זר לחלוטין בשבילה, אבל היא עוד יכלה להבחין בצללית שלו כשירד את הקומה, "אפשר לעזור לך ,אדון?" צעקה בקול, בזמן שניגבה את ידיה הרטובות במכנסיה הרטובים. "לא סליחה ,טעיתי בבניין" צעק לעברה בחשש קל ולא הסתובב אלא המשיך לרדת עד דלת הכניסה. בלובי, נעצר לרגע, לוקח אוויר מהירידה המאומצת, האישה נכנסה לביתה , טרקה אחריה את הדלת, כועסת שנאלצה לקטוע את הבישולים וניגשה מיד להמשיך בהכנת האוכל.
בינתיים הוא פתח את דלת הכניסה, ילד קטן עם ילקוט על גבו ושקית ניילון ביד ימין, החזיק לו את הדלת בנימוס ואיפשר לו לצאת, הודה לו עם הראש. הלך במהירות למכוניתו, נכנס התניע והתחיל לנהוג, לא עצר גם בשלט החדש שהתקינו בפינת הרחוב, במקום בו הכביש של השכונה מתחבר עם הכביש הראשי.
