הכותרת של הפוסט אמורה לספר על משהו אופטימי או על געגועים לשיר ישן, אך זה לא המקרה. לצערי. כל שנה בסתיו, זה חוזר, אני מוצא את עצמי מתמודד עם סיטואציה לא נעימה, כזו שהייתי בטוח שתיעלם מחיי אחרי הפעם הראשונה או השנייה, אך מתברר שזה לא כך.
לא מדובר בסיטואציה מורכבת, לא עניין של חיים ומוות, אלא בעיקר עניין של איכות חיים ונוחות, אך זה מה יש לצערי. מזה כמה שנים מתמודד עם בעיה בסינוסים של האף, מגיע סתיו ולעיתים גם בחורף, ומגלה שפניי התנפחו, אשפוז של שבוע וחוזר אל השגרה. בדרך עברתי שני ניתוחים בשביל להתמודד עם הבעיה, אך כנראה שזה לא צלח.
בהתחלה זה היה משפיל, לחזור בכל פעם לבית חולים, בחור גדול, שראה בית חולים אחד או שניים בחייו, ולא מעט ימי אשפוז, חוזר להיות ילד שמטפלים בו, זה היה עינוי. שלא נדבר על כך שזה הרגיש כמו אסיר משוחרר שחוזר שוב ושוב אל התא שלו.
עכשיו זה בעיקר מטריד, אין אפשרות לעשות תוכניות, אין אפשרות לתכנן שום דבר, שבוע שעבר עשיתי את המירוץ הראשון שלי, עוד שבועיים יש לי מירוץ נוסף, בהמשך עוד כמה מרוצים, הכל תלוי ועומד, לא יודע מה יהיה, לא יודע איך יהיה. אולי זה הפתרון, לא לתכנן רחוק, ללכת יום יום ולדעת שבכל פעם תהיה עצירה.
אז זה המצב כרגע, בלי תוכניות לטווח הרחוק, בלי תוכניות למחר, כמו ששר המשורר.
