והכי קשה זה להרים את הראש וללכת בלי ליפול
והכי קשה, לא לעצום עיניים כשהנוף מתחלף
אולי נלך בקו ישר, אולי נחלוף על פני כל הבתים
עד שנגיע אל הדלת הנכונה, ניכנס ונמצא את עצמנו בודדים
והכי קשה זה להרים את הראש ולרוץ בלי הפסקה
והכי קשה, לא לחפש את הכניסה אל התעלות
איפה שמסתתרים הסודות, האנשים העייפים, וחלומות המדממים
ככה אנחנו נראים כשאנחנו לא מביטים במראה
והזמן תמיד לוקח מרווח ביטחון
אנחנו נעים בלי תחושה מכאן לשם
עד שאנחנו מגיעים, והרוחות מעיפות אותנו
אין כאן רחמים ואין כאן אותות ופרסים
אז הכי קשה זה להרים את הראש
להביט מסיב ולגלות שיש עוד מקום
מי שימצא אותנו חיים
ימצאו אותנו שבורים
ואם נדע מה לעשות, איך נעשה את זה
ואם נדע מה לספר, איך נספר את זה
הרי הכי קשה זה להביט בעיניים
לא לדעת מה אפשר להחזיק ומה נספג בידיים
והכי קשה זה לגעת במים
התמונה הזאת בראש לא מניחה
זה שקט מיוסר שעוצר את הנשימה
ואי אפשר לצאת מזה אף פעם
והכי קשה להרים את זה הראש
בסוף מתעוררים, לוקחים נשימה
משהו כאן נכון, משהו עוצר את הזמן
בסוף, הכי קשה זה להיות לבד, ככה שרים בכנסייה
השיר נכתב במהלך ריצת בוקר, בכל פעם כשהראש ירד למטה, אילצתי את עצמי להזדקף, זה לא היה קל. חשבתי שזה הכי קשה. אז חשבתי שבכל מקרה, הכי קשה זה להרים את הראש. חזרתי הביתה ושמעתי שיר של כנסיית השכל "להיות לבד", וחשבתי שזה יהיה נחמד לכתוב על זה בשורה האחרונה.
השיר נכתב בינואר 2019
