מדבר
תלתן
יוצא מן הבית.
זה לא נראה טוב יותר ביום שמש
שמיים כהים, אולם קולנוע לפני ההקרנה, עלים נושרים מן העצים אל המדרכה הבוצית, נדבקים אל הסוליות. שביל הבית מלא בעלים כאלה.
מתפורר, מתפרק, כמהה לסוף, מחכה לאשכבה.
ואתה מושך שנים. הוא איתך.
היא עומדת מעבר לחלון, אתה יכול להביט בה, החלון שבור , מכה אחת תפיל הכול.
תריס בו אחד תלוש, והשיח מתחתיו גדוע.
שנים אתה מביט אל הבית הזה, קללה אתה מסנן בלי קול אבל אפשר לשמוע
כן, עוד מעט הכול יקרוס, ידעת את זה ולא עשית דבר.
רעפי הבית מתנדנדים, צבעם כבר לא אדום כשהיה, אפור-חום, גשם סודק אותם לאט לאט, נטפי מים גולשים בחדרים מסוימים, כמו סודות מתגלים. צבע הקיר גם הוא היה לבן אבל לחות ופיח הפכו אותו לשחור, כמו רגשות משתנים.
אתה מביט ולא יכול להיזכר איך נראה הקיר לפני שנולדת.
יפה היתה, פרועה, חיפשה תשובות לשאלות ששאלת, שיער גולש עליו היית נתלה בלילות של קור, מוצב בדרום, בין קולות חיילים לשתיקת המדבר היית שוכב עימה בתוך חדר קטן, קירות מתקלפים, רעפים חומים, פעם היו אדומים, חלון שבור, רמז דק או סתם נבואה שמגשימה את עצמה?
והיא, ששיערה השחור גולש אלייך, שדייה היתה מקרבת אל החזה שלך, מחכה לנחמה, מדבר כזה לא ראתה מעולם, והיא דרגה אחת מתחתיך, ידעה לעשות הכול, אתה ידעת לנחם, ידעת להצחיק, ידעת להיות באר במדבר הזה, כשכול הסביבה ראתה אבנים כבדות חסרות משמעות.
אתה מביט על הדלת, חורקת וצירה נתלש ממנה, לא תלויה בך יותר
צבעה לבן, ושריטות כלב בכל מקום.
נזכר בלילות הקיץ כשהייתם יושבים מתלהבים מהפרחים שגדלים סביבכם
בינתיים נבלו הפרחים, חזרתם למדבר.
חדר קטן, היא יפה, פרועה, חולצתה צמודה אליה, מכנסייה מחבקות את ישבנה , אוחזות בה חזק.
היא נותנות לך לדמיין 25 שנה, ובתים אחרים צבועים בירוק וכחול, לא מגלים שום סימני התיישנות, כמו מתוך מוכן באו לכאן הלילה לתת לך לגלות.
והיא כמוך חושבת, ארונות המטבח לא מזכירים דבר, ורהיטי הבית לא הוחלפו שנים
זזה מן החלון אל הדלת, ובנתיים תגלה חריצים חדשים בין הבלטות הישנות
קולות חיילים קוראים מהחדר השכן, להתכונן לתזוזה והיא צועקת כן, ונאנחת בתוכך מסופקת לכול דבר
אתה מזיע, היא מסדרת את שיערה ואז את שערך, אתה מלא הבטחות, ממלא אותה הבטחות בשחצנות שלא תדע עוד שנים של שאלות ותהייה. אתה קם ומשאיר אותה לחשוב על בית קטן עם דלת שצירה עומד במקום על גינה ששיחיה לא נגדעים, ופרחיה בה לא נובלים. על דקות שאין בהן שתיקה או שעמום.
היא יוצאת אלייך, מגע מוכר, פנייה יודעות, את ליבה אתה בנית יש מאין, או יש לאן?
לא חיילת בדרגה נמוכה ממך עוד, לא שיער גולש, לא פרועה יותר בשביל לשכב בטנדר צבאי באמצע מדבר לא שדיים עגולות לנחמתך, לא אצבעות קטנות ללכת על גופך. אתה כבר לא המפקד המצווה באומץ ובנחישות, לא צעיר בעל בלורית מהשירים ההם, אין בך יותר מבט מנחם ולא מגע מחוספס מעורר קנאה או מבט מלא תשוקה סודית וגלויה.
היא יוצאת אלייך, מביטה אל השביל, לא מפחדת מהגשם היורד, זה לא מדבר כאן. לידך נאנחת, מביטה אל הבית שנדמה שהכול רגע יכריז על מותו. אתם כמו אבלים מתנחמים זו בקרבתו של זה, נשימותיה מוכרות לך כמו שמבטך מוכר לה, 25 שנה, והיא כבר לא מנסה לחבק, לא מנסה לנחם, מין מבט כזה של חוסר והחוסר מלא כול כך. לא מדבר כאן, ואין באר שתשקה אתכם, אין עיר לגרש את הפחד.
25 שנה, וגשם נוטף בין רעפי הבית פנימה, אתם בחוץ, מודים, אין בית שיגרש את המדבר הזה.
