מהחדר אל הסלון, דרך השירותים, סוגר את עצמי שם.
לא מתפשט רק עומד מול המראה ומתבונן בעצמי.
פנים רזות, שיער חום גולש עד הכתפיים, נוגע בפנים, זיפים של בוקר, העיניים לא פקוחות לגמרי אבל יכול לראות עצמי המראה, בודק אם משהו השתנה מאתמול, אולי גבהתי, אולי עליתי בכמה גרמים. בודק אם משהו השתנה. שום דבר. אותן פנים רזות וחיוורות, אותה בטן שטוחה שמאיימת להיעלם, אותו שיער, אולי פחות שערה או שניים.
האור דולק, אבל זה לא ישנה דבר, ליל אמש עדיין חרוט בתוכי, גם בחשכה יכולתי לזכור הכול. גם עכשיו אני יכול לכתוב הכול.
ספרים ישנים על הספרייה בחדר, באף אחד מהם לא אוכל למצוא תשובות לשאלות, השאלות שאני שואל מול מראה יבשה שניבטות ממנה פנים חיוורות ורזות, האור דולק אבל זה לא ישנה דבר.
גם בחשכה יכולתי לראות הכול.
ידיי עוזבות את פניי לעצמם ומתחילות ללטף לאט, בטן שטוחה, צוואר נעול, סימני חרדות עולים ויורדים כמו גרף מניות, הם סוגרים כול פתחי האיוורר שקודם נתנו לי זמן.
לאט לאט ידיי יורדת אל עבר איבר המין מלטף אותו בחדווה, אתמול בלילה לא ידעתי אם הוא שמח או ישן.
נזכר במיטה גדולה עם כריות לבנות, מה פתאום אני נזכר במיטה גדולה עם כריות לבנות, אתמול בלילה לא ראיתי שום כרית לבנה והמיטה לא היתה גדולה. מביט אל התקרה, מנסה לחשוב אם בכול חדר התקרות נראות אותו הדבר, בחדר של אתמול התקרה היתה עמוסת כוכבים מפלסטיק, נתלו שם ולא נפלו, היתה גם מנורה אבל היא לא דלקה, זוכר שעצמתי עיניים ועדיין יכולתי לראות אור.
עומד מול המראה ושותק. אולי צריך לשיר, אם אשיר זה יעלם? אם אשיר אף אחד לא יצטרך לדעת שזה קרה? איזה שיר שרים? שיר אהבה, שיר בדידות ונחמה?
לא מכיר שיר על הבוקר. אז שותק.
לבד בבית, גם אתמול הייתי לבד, גם שלשום, גם לפני שבוע, קראתי פעם שבבדידות אין נחמה, אז איך אפשר לחיות איתה?
מגע היד לא עוזבת אותי גם כשאני מלטף את עצמי, זוכר מבט חודר אל תוך עייני, לא ידעתי אם הוא רצה לשאול אותי משהו אבל הוא שתק , אני שתקתי איתו, נתתי לו להוביל, לקחת אותי לגן העדן שלו, קראתי בספרים שזה קיים וזה אמיתי, החרדות כמו מניות עלו וירדו, עליתי איתן וירדתי אליהן, הכול היה שקט.
כמו עכשיו. שותק.
איך אפשר לחיות עם הבדידות? מוריד את המכנסיים נשארו רק התחתונים, כחולות כמו אתמול, הוא ידע להוריד אותם, וללטף שזה יהיה נעים, מוריד אותן, ומלטף שזה יהיה נעים כמו אתמול.
ובחוץ אור, אין אף אחד שם. זוכר פאב הומה אדם, לוגם בירה מכוס ומקשיב למוזיקה, ניגש אחד גבוה כזה היה צנחן אולי שירת בלבנון, הדליק סגריה ושאל אם אפשר לשבת לידי, חייכתי אליו ולגמתי עוד לגימה.
ידיי מלטפות עכשיו את השיער, מרטיב אותן במים, ומעביר על בטני, בדרך למטה הן נתקעות וחוזרות למעלה, מתביישות בעצמן, נאחזות בכיור. מלטפות את הפה, ושוב חוזרות. יד אחת מניחה את עצמה על הפה כמו מדליקה סיגריה בלתי נראית ומיד חוזרת לכיור, שום דבר לא ישנה.
ידו ליטפה את ידיי, לא זוכר מגע כזה בעבר, לא של אימא, לא של אבא, רגע אימא ואבא לא שייכים לכאן, אסור שידעו במה מדובר, להסתיר מהר כמו גניבה בזויה.
ידו מלטפת, גופי במבוכה. רוצה לברוח במנוסה אבל מעדיף שלא, זוכר סרט ישן שראיתי, שני גברים מתוודים לילה לפני החתונה, מישהו מתחתן הערב?
עכשיו יש אור במסדרון, מישהו אולי נכנס, מישהו צוחק, קורא בשמי אני עונה בכן מהסס, רק שלא יכנס, רק שלא ישאל, שלא ידע.
ידיי משתפות פעולה, אבל שותקות, מציע שנלך לדירה שלו, לא רחוק מכאן , חמש דקות, זה מסוכן, אולי זר אולי מוכר, ואם מישהו יראה, מישהו בטח יזהה.
אני מסכים, אתמול כמו עכשיו חרדות עולות ויורדות, ידי רחוצה בסבון ומתנגבת במגבת הירוקה. שום דבר לא זכור, גם לא צבע של קיר החדר, שום דבר לא זוכר, הכול דומה אבל לא משנה דבר.
חדר מדרגות צר, אור דולק אבל אני נתקע בו. הוא גבוה מוביל אותי, מציע קפה כשנכנסים לדירה, ועוד לפני שאני מהנהן עם הראש הוא מוזג לי כוס יין, הכול שקט, לא זוכר דבר.
נכנס לאמבטיה, מים קרים מטפטפים עלי, נותן להם ליפול, כשהייתי ילד לא הייתי מסוגל להתקלח במים קרים, אימא היתה רוחצת אותי עד גיל 4, ואז למדתי לשטוף לבד מאחורי האוזניים, והיא הסכימה לתת לי להתקלח בעצמי.
אני יושב על הספה, הוא לידי, שותק. מביט בי עם עיניו הירוקות, חם, כול כך חם. מציע לי להוריד מעיל והולך לפתוח חלון, פותח וחוזר לשבת על הספה, אנחנו יושבים קרובים, שולח את ידו ואני נענה, הוא מנשק אותי, וידו מלטפת על פניי, על בטני, אני מלטף אותו על בטנו, כמו מכונה אבל דומם.
מים קרים על גופי ושתיקה בפי. לא יודעים דבר, כשהבוקר האיר ייכנסו לחדרי וראו אותי מכורבל במיטה, שום ריח לא היה עלי, שום סימן, שום פרט מזהה.
מביט על הוורידים, מן העור רואים שהם כחולים, מן הפחד יודע שבפנים הם אדומים.
אם אתאבד איש לא ידע שזה קרה, איש לא ידע שזה אני שהייתי שם אתמול כמו בסרט ההוא, הישן.
העיקר לשתוק.
