אין בך דופי

 

מכבה את האור, מדליק את הרדיו, מוציא את המכסה, מנקה את ידיי בתמונה ישנה ומתחיל לשרטט את האותיות במכונת כתיבה והיא רושמת הכול, את סיפור חיי, את הזיכרונות, מפסיק לנשום אחרי שתי שניות.

מביט סביב, מרגיש כמו גנב שפולש אל חצר המלוכה והמכונה משרטטת מחדש, מיישר את הדף, מוחק בטיפקס או בקו חסר הגיון, נותן לעצבים להשתלט עלי אחרי הכל מכונת כתיבה תשרטט הכל. מה היא תכתוב עכשיו, איזה שיר יצא לי מכך, אני לוגם לגימה מהאוכל שלי, וזורק לכלב את שארית הדף ממכונת הכתיבה, על אותן חלומות , על אותם חזיונות, על אותה אהבה על אותה מכונה.

מעביר את הדף מפחדיי עד לזיכרונותיי, אסור שאיש ידע על המכונה כותבת כת ואני מנסה לא לענות. לוגם לגימה משארית האוכל, מלטף את שערות הכלב וחולם על ההיא שהתפשטה מול כול הקהל.

והמכונה משרטטת את סיפור חיי בין הדמויות החסרות למי שקיים אין אף אחד. מכונת הכתיבה היא כמו תסריטאית בסרט שלי, שאיש לא יראה לעולם.

ואני נותן למכונה את הזמן שלי לכך, וחבריי שהלכו לא ידעו אם לחזור והמכונה משרטטת את תווי פניי כי היא מכונת כתיבה.

 

Please follow and like us: