נסעתי מכאן
חיפשתי מקום שייקח אותי מכאן
בלי שום משמעות, בלי שום תקווה
נסעתי מכאן לחפש אהבה
ברגע הנכון, ידעתי לוותר
אולי זה היה מוקדם, אבל אין לזה משמעות כעת
מה חיפשתי? אותה חיפשתי
זה היא שהביטה בי כל רגע, בלי לקחת אוויר לריאות
אותי חיפשתי
לאן כבר חלפה, השקט המר גווע את המחיר שלו
ואולי זה אני שהקשתי גם
הקשיחות שבמגע, הרעד של הצליל האחרון שבקולי
ברגע של שכרון הייתי מוטל על מיטתה
נכנס לתוכה ויוצא מהדלת האחורית, זו שרחוקה מליבה
לא מביט על פניי במראה, שהיא תעשה זאת
רק כך נתגבר על הבושה
אני נסעתי מכאן
אין משמעות לכל מטר בדרך
אין גם זמן לעשות הכל אחרת
מחפש אותה
היא חיה שם, נשואה פלוס 3 ואולי חיה לבד עם הכלב
ואני? לי נשואים רק זיכרונות מהם אני חי ואיתם אני הולך לישון
כל יום אני משקה אותם בדמעות ומאכיל ברחמים
כמה זיכרונות יכולים להיות ארורים
ולפעמים, אם אני פוגש אותה, זה נעשה קצת אלים
אם בשתיקה, ואם במבטים
היא שותקת משמע היא כועסת
אני מביט בה וחורץ את דינה
לו רק היה שופט שמבצע את גזר דינה
נסעתי מכאן
לאן הלכת? זה לא חשוב
הרי אמרתי כבר, לא לכל מטר משמעות
מנקה את פניי מעצב ועלבון
אבל לעצב חיים משלו
ולא אמרתי כלום על הלילות, אולי לא אספיק
הלילות הרי שמורים רק לה , לאלה שאהבה, לאלה שרציתי לאהוב גם
אבל הן העדיפו להיות בצל, האור תמיד כואב
בתוך מיטתי, שומר את הקירות שלא יברחו ויגלו בי צלקות
לא, אני אשאר כאן עוד
הרי נסעתי מכאן, לחפש אותה, זו היחידה ולא, אין כאן שום מעשה קונדס
מציץ בכל רגע בשעון, אם תגלה אותי, האם תלך לישון
הקור הוא לכלבים והחושך למשוגעים
ואני הרי נסעתי מכאן, אולי אני שייך לשניהם ואולי זה לא אני ?
שוב מציצות פניה במראה, "זה לא אתה, זו היא, אני אומר לך משוגע"
אבל מי מקשיב לעצמו שיש בסביבה רק עצי ברוש ושתיקה
והיא? כנראה כבר לא תופיע לעולם, נשואה פלוס 3, או חיה לבדה עם כלב
נסעתי מכאן
