לפני כשבועיים, התאשפזתי בבית חולים. כפי שאפשר להבין אולי, מתוך הטקסטים, זה לא דבר חדש בשבילי. רק בשנה האחרונה התאשפזתי פעמיים באופן לא מתוכנן ועוד פעם אחת באופן מתוכנן לצורך ניתוח. זו הפעם הרביעית כאמור שאני מתאשפז. הפעם זה היה לא מתכונן.
בדרך כלל האשפוז נמשך שבוע-עשרה ימים, הפעם אחרי שבוע הובהר לי שהוא יימשך שבועיים. במהלך תקופה זו קיבלתי אנטיביוטיקה לווריד. כשאשתחרר מכאן, בימים הקרובים, אתחיל לקחת כדורים במשך חודש.
פעם, הייתי לוקח את האשפוזים ואת התקופות האלה בצורה קשה, זה היה נתפס בעיניי כסוף העולם כמעט, שוב פעם זה קורה, שוב פעם השגרה נעצרת ואני נאלץ לשנות את כל התוכנית שלי.
עם הזמן זה השתנה, גם בגלל שהבנתי שמדובר בתקופה קצרה, גם בגלל שהבנתי שהתוכנית לא משתנות הן רק משתהות, מה עוד, שאין לי באמת מה לעשות עם זה ועל מי לכעוס, אלה החיים, זה מה יש.
זה לא נוח או נעים להעביר שבועיים בבית חולים, אך האמת שאם יודעים ליצור שגרה מסוימת אז אפשר להעביר את הזמן די בקלות. אני בדרך כלל נוהג לייצר שגרה די דומה לזו שאני מכיר מהבית, מהחיים שלי. בין אם זה מבחינת עבודה או תזמוני ארוחות וכדומה. אני לא מוותר על תוכניות ועל דברים אחרים, אשר אולי נראים כאילו אין להם סיכוי כעת אבל אני יודע שאבצע אותן, הרי מדובר בסך הכל בשבועיים, מה זה כבר? פירור בזמן… אז למרות שכתבתי שזה נצח, זה רק שבועיים.
