כשאנחנו מכבים את האור
אחרי שנכנסים למיטה ולפני שנרדמים
שום ילד לא מבקש מאיתנו לשיר לו שיר ערש
אין שיחות על מה הגננת או המורה אומרת עליו
הבטנו זה בזו בעיניים,
לא פחדנו לראות את הפחד משתלט
כל אחד עובר את הדרך
עד שהוא מגיע לאין כניסה ותוהה אם הוא צריך להתחרט
כשאנחנו מכבים את האור ושוכבים במיטה,
הידיים נוגעות חלש, מפחדות לאבד מגע
לא צריכים לקום, אם הילד נרדם
לא מתווכחים מי ייקח אותו מחר לגינה
עברנו את כל הדרך
לא מוכנים לוותר על הפחד ועל האכזבה
גם לשתיקות יש מחיר, המילים נשארות בודדות באוויר
לא נעצור כאן, עוד נתפלש בתקוות
היינו רוצים צעצועים ומשחקים מפוזרים על הרצפה
מוכנים לשמוע את קול הבכי מחולל את השתיקה
הבדידות היא קרה, כמו מגע של סכין על כף יד
מוכנים לא להישמר, בשביל להרגיש את זה עמוק
כשאנחנו מתעוררים בבוקר
יש רק אותנו בחדר
זה הרבה וזה מעט,
נתלש מהעץ ולא מצליח להצמיח שורשים
בכל פינה נחפש, אולי נמצא שם ילד מתחבא ומחכה
נגלה ציורים מקושקשים על דלת המטבח
בסוף הדרך, יהיה מי שיתבונן אלינו
אם נהיה שקטים נוכל לשמוע את קולו
