סוגרים את החורף, מסיימים עוד יומן
ממנהטן דרך תל אביב נחתתי באילת
חיפשתי תשובות שייקחו אותי אליהן
חיפשתי שאלות שיעבירו לי את הזמן
הצורך לאהוב הוא כמו מחלה
הזונות לא מרפאות את הצורך
לדעת פעם מה זה להרגיש
כל אחד רוצה להיות גם אמיתי
הצורך להתבודד קיים בתוכי
משם אני בורח אל החופים היבשים של אילת הדמיונית
הקסם, המדבר השקט, מול האוויר הגס
אם הייתי יכול, זה היה מובן לי
הנה אני סוגר עוד חורף, מסיים עוד יומן
באלנבי אני לוקח דרומה, פונה ימינה עד הכביש אל ירושלים
שם לא מצאתי אף פעם אהבה
החלום מתנגש עם המציאות הרכה
מי צודק יותר ומי פחות קיים
אני רוצה להיות מישהו אחר לרגע ואז לחזור לפה
הזונות כבר לא עושות לי טוב
אני יכול עכשיו אותן לספור
מי תישאר ומי תילך
לבד מול הנמל ואונייה אחת בים
מחזירה אותי אל החורף שנגמר
ואני מסיים עוד יומן
ילדים יוצאים מתוכי, תאריכים של שמות, ימי הולדת, ומתח פנימי גדול
תעצרו לי כאן בבקשה אני רוצה לרדת
אבל האונייה ממשיכה
מה כבר יהיה יותר טוב?
אני יכול לברוח אבל זה קשה
אני יכול לשכוח , אבל הצורך לזכור הוא כמו הצורך בבדידות
משם מגיעות המחשבות, משם באים החלומות
האהבה היא לאנשים אמיתיים, ואני?
אני שייך למקום שממנו התחילו כל הברקים בחורף שעבר
הצורך שלי לאהוב הוא כמו הצורך בבדידות
משם אני לומד, לשם אני נופל
אלוהים יודע לאן אני הולך
