סיפור דרכים
כותב דרכים על דף נייר לבן, מוכתם בכתם קפה.
הכול יכול להיות שלי. לא הירח לבד עכשיו.
כול אדם קובע את דרכיו, מי פונה לשלום, ומי למלחמה.
ידעתי את הדרך שמובילה אל ההגשמה הפראית של כול החלומות , עכשיו אני חוזר למציאות, חוזר לכאן.
ילד סוף, ילדה יפה לא יודעת לומר לי היכן אני, מסביבי אנשים רוקדים, טירוף חושים , אמצע שנות העשרים, תחילת האלף השלישית, הכול פתאומי, הכול לא שייך. העולם לא נעצר, שום דבר לא נפל, הייתי כבר בסרטים יותר טובים. זה אני הגיבור שקם ועוזב, ברגע אחד מוחק הכול, את הטוב ואת הרע.
דרכים.
כדור אחד ירגיע את הנשמה, כדור אחר ייקח אותי אל מקומות יותר יפים, אבל איפה אני בכלל?
לא אדע גם שאחצה אלף דרכים.
כמו קסם ששט על פני הנהר, כתבתי לה פעם אבל היא לא קראה, היא לא ידעה. הכוכבים הפסיקו לזרוח עלינו כשעזבנו את המקונג, שם הרגשתי אני, למה משם ברחתי?
היה לי כול כך טוב, עכשיו שוב שוחה בביצה, נסיך הייסורים העצמיים.
יושב מול מסכים שחורים, מנסה לצייר את עצמי בפס לבן, מתוך הדמיון.
אבל דרכים עברתי, ואעבור שוב, עד שאגיע לנקודה בה ארגיש כול כך טוב כשארצה לחזור.
אכתוב לה את זה שוב, עזבתי בגלל השיגעון, הגעגוע הרגעי, הרגע הנצחי, כן לא יכול להישאר, חייב לברוח מפה לשם, משם לפה, דרכים.
אז כן, כותב שיר סוף, מחר אמשיך מכאן לבד, בדרך, אל אותם מקומות, אל אותן דמויות כאלה שהפלתי, וכאלה שנפלו איתי, לא יצרתי דבר, לא אהבתי אותה.
הכוכבים יחזרו לזרוח כשנחזור אל המקונג, מלאי גאווה, עטופי ניצחון, כמו יודעים בדיוק מה נכון ומה לא. מעולם לא יהיה לנו טוב יותר, מגובים בהדר, תמרות עשן וחצוצרות ילוו אותנו אל השער, המקונג יזרום, ילדים יחפים, לבושים בלויים ישחקו עם צמיגי מכוניות שננטשו, ילדות בשמלות קצרות, כהות כמו צבע עורן, ילוו את תינוקות המשפחה אל הנהר, שם נשב שנינו ונחכה להבטחה, הבטחה ישנה כמו יצאה מתוך מכתב ירושה, כוכבים יזרחו עלינו ועל המקונג.
דרכים.
מעיל דק שחור, וצבע נעליים כחול, הולך בדרכים, אוסף אל תוכי אלפי תמונות, נשמתי לוקחת מרחב
ואוספת גם היא אלפי בריחות. מה שזכרתי, לא היתה לי ברירה, הייתי חייב לקום וללכת, נשמתי בשלה.
לא זוכר אהבה, או מחשבה אחרת, עכשיו הכול שקט כול כך. שיר סוף כמו הוא בעצם דרך כתובה.
דרכים, אלווה אותך אל הקצה, שם נפרד, בלי מילים, נפרדתי גם אני מאלפי נעורים, הרים של זיכרונות נערמו אצלי בחדרים קטנים, ילד קטן מחפש את דרכו בין אוטובוסים גדולים, עולה על רכבת אחרונה, עוד מעט זריחה, מי ישב לידו ויחזיק לו את היד? כותב מכתב, זה לא זיכרון, אבל הוא זוכר, דרכים.
מבוכים ודרקונים, נחשים בדרך, כדור אחד והכול מתפרע, שיר שקט ואלפי בסים מגבירים את העוצמה, לעזאזל, שרוע על סדין קרוע באמצע חוף נטוש, גם כלבים עברו כאן, חירבנו והלכו, השמש בפנים, הים הכחול הפך טורקיז, מה רציתי לומר עכשיו? מילים מתחברות לפירורי אוכל, מקיא הכול.
הדמיון רץ, מתחרה עם עצמו בספרינטים של מאה מטר, הזיות היה כתוב בספר, דרכים הלכתי עכשיו נפלתי.
כן כותב שיר סוף, סוף מעשה במחשבה, ועולה שוב על האוטובוס, נסיעה אחרונה, לפני רגע הכול התפוצץ, עכשיו בראש שקט, אני משאיר אחריי מפולות, חיות צורחות, ילדים כועסים, הורים שלא קשורים לשום דבר, משאיר אחריי ולוקח איתי הכול, גם את הילד ההוא שחיפש שדה להתחבא בו להמציא לעצמו עולם. שיר סוף, כמו התחלה רק עם יותר תשובות, אולי שום דבר בעצם לא השתנה.
ודרכים.
כן, שיר סוף ודרכים.
המקונג, המדבר, אוטובוס, חוף ישן, זמן אבוד, דמיון שרץ, אהבה לא פתורה, שיר לא ידוע.
שיר סוף ודרכים. כתבתי שהכול נגמר.
