הגשם טפטף על המדרכות
ולרגעים היה נדמה שהוא מצליח
להכריע את הרחוב הקר
שנינו אחזנו ידיים
עטופים מעילים כבדים
נידונים לרגעים שהכרנו מסרטים
ולעולם לא יחזרו
ראינו אנשים מנסים להתחבא
ושני ילדים משחקים בתוך שלולית
לא ידענו כמו מי אנחנו רוצים להיות
את כל מה שיכולנו לומר אמרנו
עכשיו נשאר להמציא
אז המצאנו את עצמנו די והותר
חיים שלמים שייצרנו,
התכנסו בכל פעם מחדש למשפטים בודדים
וחיים שלמים שחיינו, היו כמו ללא תכלית
פתאום בגשם הנורא
כשאוטובוסים נעים במהירות ומשפריצים לכל עבר
והשמיים מחשיכים מעצמם
רצינו לאחוז בגוף כמו רקדנים
לרקוד לאט
תנועה ללא צלילים
אך מי ערב לנו שנדע לסיים את הריקוד
והגשם, בהתקף של זעם בלתי נשלט
מוכיח אותנו שוב,
כמו נידונים למוות בוידוי האחרון
הרחוב נמשך
יכולנו לראות את סופו
לא ידענו מתי צועדים לאט, צעדים כבדים
אין סיבה להאיץ, אין סיבה להיעלם ורק הגוף כמו מתעקש
ידיים אוחזות, מעילים כבדים
בבתי קפה, אין מקום לשבת
עוצרים בפינת הרחוב
יודעים שיש לנו עוד לאן ללכת
הקשר בינינו הוא כמו ריקוד, רק שלא ניפול בטעות. השיר נכתב בפברואר 2013
