שוב אנחנו מזדקנים
אוספים את האבנים מהדרך ומתחילים לצעוד
את סופרת את הדקות, אלו שאבדו ואלו שנשארו
סימני הדרך מתחילים בחדרנו
מזיכרונות שאספנו, ידענו רק את הרעים
רוב המשפטים מתחילים בשתיקה ומשם לבלבול
המציאות אספה אותנו אליה, שני זקנים עניים בלי שום יכולת לזוז
ואנחנו אספנו את החלומות ונטשנו אותם על שפת הים
לשם כבר לא נרצה לחזור גם אם נוכל
מביטים בחלונות הראווה, עומדים על מפתן דלת הפאב
לשם כבר לא נותנים לא להיכנס
ומי שהחליף אותנו בהצגה הזאת, גם הוא כבר גוסס
מרוב חלומות, מרוב ביקוש לדבר שלא קיים
את לא מבינה, מה הצענו בכלל
ושוב אנחנו מזדקנים
מקשיבים לרעש, מלטפים בצער את המראות
כמה עוד נצטרך ללכת, לפני שהשיטפון יהפוך למבול
אני נוגע בך, אבל לאהבה יש זמן משלה
לא בטוח אם שלנו ניצחה או הפסידה, לא ברור לי למי יש יותר שבויים
ואת הלילה הזה נעבור בלי לקחת אף אחד לכלא אחד של השני
נעטפים ברחמים, מלאים בגעגועים, כל כך הרבה כלום
אם יכולתי , הייתי לוקח אותך לאן שייקחו אותנו
אולי אז לחרטה יהיה כוח, אולי אז נוכל לשנות כיוון
קושר אותה בסרט, פעם עוד היתה לה משמעות
היום היא לא שווה שום דבר
גם לא את הזמן שנותר לנו
ושוב אנחנו מזדקנים , לבושים באותם בגדים
הולכים לאותם רחובות
עולים על אותם אוטובוסים
גם הפנים שאנחנו רואים לא משתנות
לא שלי, לא שלך
הילד שבנו כבר הביא ילדים משלו, והם כבר לא סרים לנו
רק אנחנו עוד אוספים את האבנים שבדרך
לפעמים בלילה, לפעמים באור
אני קורא לך לפתוח את השער
ואז אני שוב יכול לראות אותך ולהתרחק
למקום בו הזמן לוקח את כל האהבות הזקנות
כשתקראי את השורות, כבר תשימי לב
ששוב אנחנו מזדקנים
והחרטות לא הופכות אותנו לקלים יותר
גם לא את עצמן או את חלונות הראווה
אולי נוכל לעזוב לפני
אולי נוכל לחזור להיות הילד עם האופניים השחורות והילדה עם החיוך הטוב
אלה שחלמו וראו את הילדה הופכת לציפור ואת הילד מביט בה מהאדמה
היום כבר אין דברים כאלה
היום אנחנו שוב זקנים
