מתיישבים בשולחן האחרון
ליד דלת המטבח
אפשר לראות מכאן
מי נכנס ומי יוצא
חלון ראווה שנשקף אל רחוב ריק
המלצר מגיש לנו תפריטים
מציע לנו משהו לשתות
את מתבוננת בתפריט ועונה לו בלי להרים את הראש
אני מבקש כוס מים קרים
ברקע שומעים את היידן בלילה והעיר
אנחנו נלחמים שלא להיכנע
את קמה לשירותים ואני זורק את הרגליים קדימה בתחושה של פספוס
אחר כך מוציא את הפלאפון
מעביר בין השיחות היוצאות לנכנסות
מלצרית שואלת, אם כבר הזמנו
אני מחייך ולא עונה, היא קולטת ועוזבת מהר
כוס של יין, כוס מים
סלסלה עם לחמים
את לא מחייכת, אני לא מדבר
לרגע אנחנו כמו שני זרים
שנפגשנו לראשונה,
לאן נלך מכאן, כשהכל ישתחרר
שני גברים ושתי נשים יושבים בשולחן ליד
אפשר לגלות את סיפור החיים שלהם ממשפט אחד
את מביטה סביב, העיניים לא נתקלות בי אפילו לא פעם אחת
אני מחפש על מה להביט
אומר סליחה, ויוצא החוצה לעשן
משאיר אותך עם המלצר, את תזמיני בשבילך ובשבילי
לעיתים שהכל חולף, אפשר להרגיש מה השתנה
ואז לחזור אחורה, לדעת בדיוק איפה פספסנו
אנשים נכנסים ויוצאים
אני יכול לראות דרך חלון הראווה
שאת לא רוצה להיות פה
הייתי מציע לך ללכת
אבל זה רחוק מדי כדי שנחזור
יכולתי לתאר סצנות של ריצה ברחובות, אחר כך לילה שלם של בכי ושתיקה
מוותר על הסרטים שאני לא מצליח להבין
זורק את הסיגריה על הרצפה, את משחקת עם הפלאפון שלך
שיחות נכנסות, שיחות יוצאות
אני ניגש אל השולחן
את מרימה מבט, מופתעת, אולי לא
אני מסובב את המבט, המלצרית מדברת עם הברמן
יכולתי להיות במקומו
את יכולת להיות עכשיו במקום אחר
אולי היינו נפגשים, כנראה שלא
אני מבקש מהמלצר חשבון, מניח את השטר על השולחן ועוזב
את לא קמה, את לא רצה
גם את מוותרת על סרטים שאת לא מצליחה להבין
הטקסט נקרא שיחה למרות שאין כאן שיחה אמיתית, רק בני זוג שאין לו מה לומר אחד לשני, אז הם שותקים.
הטקסט נחשב גם לשיר, למרות שהוא לא כזה.
השיר נכתב במאי 2013
