היא עזבה אותו בשישי לנובמבר.
התאריך נחרט אצלו בראש כמו צריבה של נר בוער על היד, נר שלא הפסיק לבעור גם אחרי שחלפו הימים.
בנסיעה בדרך הביתה האזין ברדיו לשיר צרפתי, ניסה בלי הצלחה לחקות את המבטא, אבל הצליח לקלוט פה ושם כמה מילים. פתח את החלון והניח את היד בנון שאנליטיות , דרך המראה בצד ראה רכב משטרה נוסעת במהירות, מהבהבת בעצבנות, מבקשת לפנות את הדרך. במדינה שכזו זה מיד מעורר בהלה.
השעה שש בערב, עוד שש שעות יסתיים היום אותו לא ישכח לעולם.
החנה את הרכב מול הכניסה לבית, נעל אותו ויצא החוצה. ריח הגשם נישא באוויר למרות שטיפת גשם לא ירדה מן השמיים מאתמול בערב. פחד שזה עומד לקרות כול רגע אז מיהר להיכנס , בידו כבר אחז במפתחות הדלת ובתיק היד, האור במטבח היה דלוק, ותריס אחד מוגף.
הביט סביבו, לא היה שום רמז אבל חש שונה, חש שמשהו השתנה, כאילו הבית ריק יותר, הקירות נחשפו אליו פתאום. החל מתהלך בבית שהיה משותף עד לפני כמה שעות, פתאום מתגלים אליו חלקים שלא זכר את קיומם, חדרים נחשפו עירומים, כשהגיע לחדרם הבחין שחלק אחד חסר וחלק אחד נשאר, החלק החסר היה שלה.
בחדר העבודה שקירותיו גבלו עם חדר השינה, מצא מכתב על השולחן שלו, שמו כתוב על המעטפה, הוא לא העז לקרוא את המכתב, ידע כול מילה שכתובה במקומה, ידע את האשמות, את העצב, את הכעס, כאילו הוא זה שכתב את המכתב.
הלך אל המטבח, הביט סביבו, קירות עירומים חייכו אליו או אולי בכו מעבר לכתמים הישנים, פתח את דלת המקרר לגם מבקבוק השתייה הקר, הניח אותו במקום, לקח את המפתחות שהניח לפני כמה רגעים על השולחן, ויצא.
שלוש שנים חלפו מאז.
לאחרונה שמע שהיא גרה במושב רחוק בצפון, מורה מחליפה לתלמידים בכיתה י"ב, ואהובה קבועה לבן המקום. שמר על ארשת של כבוד, לא כינה אותו בשמות מיותרים כמו פלאח או כלומניק למרות שידע שחי מגידולים של עגבניות אורגניות שמעטים טעמו.
את עצמו העסיק בעבודה, נשאר שעות במשרד , מסביר למנהלים ולעובדים את פשר להיטותו לעבוד בניסיון לחסוך עבודה בסוף שבוע, קיבלו את זה בלי שאלות מיותרות. לעיתים היה יוצא עם חברים לשתות. הם ניסו לעזור לו אבל הוא לא חיפש מישהי אחרת, לא שהאמין שהיא תחזור אבל לא רצה אישה במקומה.
בסופי שבוע היה יושב בבית, צופה בסרטים שאת סופם לא זכה לראות, או שהיה נרדם כבר בתחילתו ומעליו עוטפת אותו שמיכה דקה, שומרות עליו מן הבדידות והקור, ומוספי סוף השבוע אלא שהתלונן שאין בהם דבר לקרוא ובכל זאת המשיך לקנות.
מיום ליום נראה לו הבית קטן וריק יותר ויותר, שני חדרים, עם דלת ברזל שלא שווה את המאמץ לפתוח אותה. אהב את השקט שהוא הקנה לו. התמסר לו כמו שהתמסר לה זמנו.
גם למוזיקה לא היה מקשיב אלא אם היתה איטית ושקטה, כמעט לא קיימת, מוזיקה שאפשר להתעלם ממנה. לא היה מזמין אנשים לביתו, לא יצא לביתם של אחרים, לעצמו תיאר את ביתו כעיירה שקטה בלב עיר סוערת, הוא היה נבלע בשקט שיצר לעצמו. בזמן שאחרים רצו, צעקו, מיהרו , השתוללו וכל זה היה בסך הכול מתחת לביתו, המהומה לא התקרבה אליו. היה מביט על עצמו במראה ואומר בקול רם שישמע, "אני מורד בזמן ובקיום, בזמן שאחרים משתעבדים לריצה האינסופית" הלך באיטיות מדודה, לא מתפתה לכול, יודע שכול דבר שהיה היום יהיה גם מחר, באותו מקום, באותו מחיר, ועם אותה תועלת.
רק הוריו דאגו לו כמו היה ילד קטן שאיבד את דרכו אל הבית. בתחילה עוד החשיבו את זה כמשבר פרידה טיפוסי, אחרי שחלף הזמן הסביר לתחושת השבר מבחינתם היה עליו להתרפא, כשזה לא קרה החלו לשפוך עליו מילים אבל הוא היה קמצן במילים אז לא החזיר להם באותה מטבע. כול מילה נבחנה אצלו באלף זכוכיות מגדלת, חשש שיאמר משהו שיצטער עליו, ידע שאפילו אם יצטער על מילה בעוד שבוע זה יכאיב ויכעיס אותו.
לכן מיעט לבקר את הוריו, שני קשישים מלאי חיים, שגרו מאז ומתמיד באותה עיר. הם נהגו לבלות בתיאטרון, הכירו כול הצגה וכול שחקן לפרטי פרטים. בבית שמעו רק אופרות וסימפוניות שהעיקו עליו. את אחותו ביקר פעם בשבועיים, היא יתה הקשר האחרון שלו למין האנושי, לעולם שבחוץ. היה נוסע חצי שעה דרומה, בשביל לשבת בביתה ולשחק עם ילדיה, הקשיב לה וגם איתה היה מתקמצן במילים , עונה תשובות קצרות, "הכול טוב", "העבודה קשה אבל מסתדרים", מעולם לא שאלה אותו עליה. לא היתה מספרת לו שראתה אותו מדי פעם כשהיא נוסעת לסופי שבוע בצפון.
והיא חיה במושב, מורה מחליפה בכיתה י"ב. גם היא הסתגרה בפני הוריה ובני משפחתה. לא קיבלו ממנה הסבר על עזיבתה, גם לא על תכנון החתונה הקרבה ובאה. היא לא ידעה אם להזמין אותו, להשלים את מה שנותר חסר, היא ידעה שלא יבוא.
שקט היום ויפה, שמיים כחולים, קרני השמש נצבטים בעור ולא מעיקים, טלוויזיה דולקת בלי קול, זוכר שהיום חלפו שלוש שנים, לפני שלוש שנים התגייסו בנים , אחרים נסעו רחוק.
נזכר איך רק אחרי יומיים, שם לב שהיא לקחה את הכלב איתה, ואיך במכתב שכתבה היתה שגיאת כתיב אחת מרגיזה.
