ב7.10.23 אירע טבח שביצע ארגון במתיישבי עוטף עזה ובחיילים ששמרו עליהם. אין מספיק מילים במילון או בתוכנו בשביל להגדיר את עוצמות הכאב, עצב, זעם, תסכול, פחד וכל תחושה או רגש אחר שהאירוע הזה העביר בכל מי שצפה, קרא או שמע עליו, בכל מי שהכיר את הפרטים, אצל כל מי שחי בתוך זה, בין אם זה מקרוב ובין אם זה מרחוק.
גם בי נעות כל התחושות והרגשות האלה. לא סתם אומרים שהחיים שלנו יתחלקו מעכשיו לשניים, החיים לפני והחיים אחרי. לא חושב שיהיה אדם אחד במדינת ישראל שישכח אי פעם איפה הוא היה ב-.7.10.23, חג סוכות, שמחת תורה, שש וחצי בבוקר, כאשר נשמעה אזעקה כמעט בכל ישוב מעוטף עזה ועד השרון, והחלו לצאת פושים על מתקפת הטילים ועל חדירות מחבלים ומכאן זה התדרדר למראות קשים שאי אפשר לתאר במילים ולא ניתן למצוא לכך שום הסבר, בטח לא אנושי.
הימים אחר כך היו קשים. בלילה הראשון ספק אם מישהו הצליח לישון שינה שלמה, רציפה, עקבית. אני ישנתי והתעוררתי לפרקים. לציד במיטה שכבו אישתי שגם היא התקשתה מאוד לישון והילדה שלשמחתי קטנה מדי בשביל להבין את הזוועות המתחוללות. בכל פעם כשהתעוררתי, הבטתי בילדה ותהיתי מה הייתי עושה אם היינו שם, ואיך אשמור עליה שלא תחווה זאת לעולם.
אחת המחשבות שליוותה אותי לא מעט היתה, הרגע הזה בו הכל השתנה, השנייה הזאת, בו הבנו שהעולם שחיינו בו לפני רגע קרס ולא יחזור עוד להיות, ומעכשיו אנחנו חיים במציאות אחרת. נכון שעבור האנשים בעוטף הרגע הזה נמשך המון זמן, אך עבורנו הוא נמשך שניות ספורות ועבור לא מעט משפחות שאיבדו את יקיריהן, זה היה רגע אחד של שיחת טלפון או דרך אחרת בה קיבלו את הבשורה המרה.
הפוסט הקודם שפירסמתי כאן, התעסק בהופעה של ברוס ספרינגסטין שנכחתי בה בסוף יולי. פחות משלושה חודשים עברו מאז. פחות מ-100 ימים. נדמה שחיים שלמים עברו, נדמה שזה מעולם לא באמת היה. יומיים לפני האירוע בעוטף, בילינו אישתי, הילדה ואני בנמל תל אביב, צחקנו ושיחקנו, יום לפני האירוע, ישבנו בחצר של חברים, אכלנו ושתינו, היום, קצת יותר משבוע אחרי, נדמה שזה מעולם לא היה. עולם ישן חרב עלינו, עולם חדש עדין לא קם.
הנה פוסט קצר שפרסמתי ברשתות החברתיות כמה ימים אחרי האירוע, ומדבר בדיוק על זה:
בספר "התרסקות" של ניק הורנבי, מתואר רגע הגיבור של הספר סם, מקבל טלפון והוא מושך את הרגע בשביל לא להרים אותו ולענות, כי הוא יודע שזו שיחה שיכולה לשנות את החיים שלו. הוא רוצה לטעום עוד קצת מהחיים הישנים לפני שהם משתנים.
אני חוזר לקטע הזה לא פעם, לרוב בדיעבד. מדמיין איך אנשים, כולל אני, הרגשנו לפני שקיבלנו שיחה או קרה דבר אחר ששינה משהו גדול בחיינו גם אם לא את כולם. איך הרגשנו ברגע שהשינוי קרה.
השבוע ובפרט אתמול חשבתי על זה לא מעט. כמה הרבה השתנה בבת אחת, ברגע אחד שנמשך לפעמים שעות וימים. כמה משפחות נאלצו לקבל שיחת טלפון או שיחה פנים אל פנים, והחיים שלהם השתנו בבת אחת, תהיתי אם הם עשו משהו בשביל למשוך עוד קצת את הזמן, לחוות עוד קצת את החיים הישנים, לחיות עוד רגע את התקווה שהחיים לא ישתנו.
רק לפני שבוע היינו עסוקים בשאלה איך נחזור מהחגים, מתי יגיע כבר הסתיו, מה תעשה הנבחרת מול שוויץ, שמחנו שביום ראשון או שני (או השלישי או השד יודע מתי) הילדים חוזרים לגן ולבית הספר, תהינו לאן העימות על ההפיכה יילך ומתי, ואם בכלל תהיה הפריצה לנורמליזציה עם סעודיה, רק לפני שבוע אנשים התכוננו להופעה השנייה של ברונו מארס בפארק. לפני שבוע, תהיתי אם התקלה בדוד היא ברת תיקון או מחייבת החלפה של הדוד וכמה זה יעלה לנו.
בלי הודעה מוקדמת כל זה קרה, ועכשיו כל זה נראה כמו תמונות שהפייסבוק מעלה לנו מדי יום, מחיים ישנים. הפרטים הקטנים והשוליים האלה, נראה כמו תמונות מאיזו נסיעה או אירוע שהיינו בו ושכחנו ממנו, כמה צעירים היינו אז. זה מרגיש כאילו בן אדם אחר עומד שם, לא מזהים אותו בכלל.
שבוע אחד בסך הכל. לא הצלחנו למשוך את הרגע ההוא. בסוף הרמנו את הטלפון. מדינה שלמה. מדינה אחרת.
