דרך חיי הקצרים
אחרי עשרים שנה , לא סופר יותר את הזמן מביט על ספסלים , על פינות חבויות לא מצאתי אותנו,...
אף פעם לא אהבתי להיות ילד, גם כשהייתי ילד. תמיד רציתי להיות מבוגר. כשהכרתי את אישתי, הבנתי מה הפסדתי. אז מדי פעם אני חוזר לרגע הזה, חוזר לשלב בו אני ילד, בגוף של מבוגר עם תבונות של אדם שרואה את עצמו זקן.
יש משהו מהפנט בילדים, הבעיה היא שבחלקם יש משהו מפחיד, תמימות דו כיוונית, תפיסה חסרת אחריות של המציאות. תמיד היה לי קשה עם זה.
איזה ילד הייתי
לא הייתי מטפס על עצים והייתי מפחד לעלות על גגות גבוהים. אהבתי להיות ברחוב ולשחק, רכבתי על אופניים בלי פחד. לא היו לנו מחשבים, ולא טלוויזיה רב ערוצית. רק כדורגל ומוזיקה.
אחרי עשרים שנה , לא סופר יותר את הזמן מביט על ספסלים , על פינות חבויות לא מצאתי אותנו,...
ראיתי את גן עדן עולה באש אין כאן נחשים רק תמונות של אנשים מסכות מתפוררות וחושפות פנים גן עדן...
כשהילדים הלכו לישון והיה לנו זמן לנער את עצמנו ישבנו על הספה, רקמנו חלומות וכשההורים התקשרו אלינו, היו לנו...
בכיכר הישנה איפה שפעם היו שתי מדינות יושבים היום אנשים מבוגרים מנסים להיזכר, למי שייכת היום העיר הזאת ...