זוכר
גרפיטי של שני אנשים
"המצאתי שקר ושאיכפת לך מתי אני בא" (אם כבר לבד-החברים של נטאשה)
הולך ברחוב זר כמו אחד שגדל כאן, יודע כול מקום, כול תג מחיר, כול תמורה. כאן איבדתי אותך פעם.
עכשיו את רחוקה אלפי שנות אור, פעם בחודשיים שומע ממך, לפעמיים את מזכירה לי באמת שיר אהבה ישן. כותבת שטוב לך, ומוסיפה שאת מתגעגעת, לא ביקשתי ממך את זה, לא מבקש גם תשורות.
גם אני מתגעגע, ולגעגוע יש מחיר. מתגעגע למה שהיה ולמה שיכול היה להיות, זוכר את התקווה שהיתה לנו היום היא נראית מגדל קלפים שמתמוטט. שקט טוטאלי בעיר הישנה, ברחתי משם את יודעת, ומספרים שדווקא עדיין טוב.
אנשים נחמדים מקום קטן.
ואיפה את , שואל את עצמי, שאלה רטורית.
את בוודאי שם. אולי סופרת דקות, בטח סופרת מטבעות, כולם רצים אחרי משהו, זוכר איך רצתי אחרייך, היה שקט, והייתי עיוור.
עכשיו חדר קטן, כותב לך מכתב, שלעולם לא תקראי, מסלק מעלי רגשות חסרות תכלית.
והחדר, את אולי זוכרת, היינו פה פעם, כן הוא נמצא באותה עיר, עיר קשה, חדר קטן, קירות מלאות גרפיטי, תסכול המוני,אנשים זרים מתגלים לי בכתובים של ייאוש חסר אונים. הדלקתי סיגריה מפחד שהיא תשרוף הכול, תמיד אני מפחד, זה פחד שאין לו הצדקה.
שום דבר רע לא קורה, אומרים שיש לי מזל.
ואיפה את לעזאזל, זה כבר לא מכתב זה סיפור.
אכבה את האור, אלך לישון, ברחוב שלא נרדם לעולם יש מי שלא יקום עוד, גם את הדלתות החלונות נעלו מוקדם ממה שזכרתי, כמו להזכיר שכלום לא נשאר אותו הדבר, אני כבר חולה מהגעגוע
למה שפעם היה. לא יודע אם זה באמת היה, תספרי לי את
המילים, תמיד יפות, תמיד חסרות תכלית, ואני כותב אותן, רוצה להיות סופר, את יודעת? זה משנה בכלל מה אני רוצה? ומה את רוצה, למה שלא תכתבי לי פעם מה את רוצה. שאלת את עצמך פעם מה היית רוצה לעשות כשתהיי גדולה? אולי עכשיו זה קורה לנו, נמסים ומתייבשים מחר נקום חדשים, נביט החוצה ונגלה את הרוח שוב על הגב שלנו.
נזכר בים, ברחוב שמפנה אליו, יכול להריח את הריחות, יכול לחוש אותו ביד, אבל כאן זה חטא מקודש אומרים כולם, את הרגשת את זה כשהיינו כאן פעם? זוכרת שהיינו? לעתים אני שוכח שאת קיימת זה עושה את הכול יותר קל, יותר נוח לשתוק ולא לצעוק בכלל בצורה כזו.
את זוכרת משהו? לא שמעתי את קולך אבל אני יכול לזכור מה אמרת לי, אולי אלו היו קולות מן הטלוויזיה.
אולי היית כאן ונרדמתי.
