אחרי 25 שנה
השתקפות של טלוויזיה
הוא זכר את הפגישה האחרונה שלהם, כמו היתה אתמול בפאב המקומי, ארבעתם עמדו עטופים במעיל הפנימייה,
בפינת החצר הגדולה שמשנה לשנה נראתה להם יותר ויותר קטנה, קפאו מקור וכאילו זו היתה הסיבה שהתקרבו אחד לשני.
כרגע הם סיימו עשר שנים של שהות בפנימייה, כמו רוב הילדים כאן גם היו ילדים להורים שלא יכלו לטפל בהם או לא רצו בכך, חלק מהילדים היו יתומים. טקס הסיום נערך בחצר הגדולה, האורחים שבאו היו מעטים והם התיישבו ביציע כמו צופים המחכים למשחק כדורגל, האורחים היו מורכבים מקרובי משפחה רחוקים, ובוגרים לשעבר שבאו כמו כול שנה לצפות בטקס ולפגוש מורים ותיקים.
ראשון דיבר המנהל אשר שיבח את הבוגרים על התנהגותם במהלך השנים, על הקשיים שלהם בתחילה ועל השתלבותם בפנימייה, דבר שליווה מחיאות כפיים וצחוק מתגלגל בקהל הבוגרים כאשר המנהל נזכר בקול רם במעשי הקונדס שלהם, הוא דיבר על העתיד כמו היה ידוע, לבסוף הוסיף בקשה שאם אי פעם ממישהו יצטרך עזרה שלא יהסס לחזור לפנימייה ולבקש אותה, "זה היה ונשאר הבית שלכם", הוא אמר בקול נרגש, שנייה דיברה האחראית במחוז על החינוך, היא דיברה על חשיבות המקום על "מעשי הפלאים" של הסגל והוסיפה סיפור קצר על בוגר לשעבר שעובד כיום במשרד שלה, היו שלגלגו והתלחששו ביניהם "בואו נקווה שאנחנו נעבוד במקום יותר מכובד מאשר אצל המושל", העיר אחד מהבוגרים, שלישי דיבר המורה האחראי על השכבת הבוגרים, הוא תיאר את קשייו ואת קשיי התלמידים והדרך שלהם להשתלב ולהצליח בכול זאת במקום
אחרון דיבר פיטר. הוא נבחר מטעם הסטודנטים והמורים לדבר בשם הבוגרים החדשים. פיטר הודה בשם כולם למורים על העבודה במשך השנים, הציע הצעות לשכבה שתסיים שנה אחריהם, שסיים לדבר חילקו תעודות, שרו מספר שירים והטקס נגמר, הבוגרים נשארו עומדים ברחבה, מי שלא נשאר הלך ישר לחדרו על מנת להתכונן למסיבה שאמורה להיערך במועדון הפנימייה.
פיטר ירד מהבמה ישר אל שלושת חבריו הטובים, רוברט אשר איתו חלק חדר, מארי, ורות אשר איתה שכב תקופה ארוכה בלי שהתחייבו לדבר. עכשיו רוברט נזכר בהכול. עמדו שם בפינת החצר שנראתה להם פעם יותר גדולה, עטופים במעיל הפנימייה , מתגוננים מקור הערב של בוסטון, פיטר הוציא חפיסת סיגריות והציע לכולם. רוברט היה היחידי שלקח, שניהם עישנו ומארי לקחה מדי פעם את הסיגריה מידו של רוברט ועישנה ממנה, "זה יהיה מוזר להתעורר מעכשיו כול בוקר ולא לשמוע את הצלצול ואת קול התורנים שמעיר אותנו" אמרה מארי וחייכה חיוך עצוב, "אני בטוחה שבהתחלה עוד נתעורר בשבע בבוקר מתוך הרגל" ענתה לה רות על שאלה שלא נשאלה. פיטר ורוברט עישנו והסיטו מבטם מהקבוצה לעבר שאר הבוגרים ובחזרה, עשר שנים העבירו ביחד. כולם הגיעו לכאן באותו קיץ והתחברו מיד, מדי פעם הצטרף אליהם חבר כזה או אחר אבל בדרך כלל הם היו רק ארבעתם. חלקו סודות, כעסים, בכו וצחקו ביחד, לאיש מהם לא היה מישהו אחר בחיים מלבדם, אפילו לא קרוב משפחה שלא הכירו, מי שהיה לא רצה בהם ולא הכיר אותם בכלל.
"מה אתה מתכנן לעשות מחר ?" שאלה מארי את פיטר, "לא יודע, דוקינס המורה לאלקטרוניקה, סידר לי עבודה אצל אח שלו במוסך, אז כנראה שמחר אני אסע איתו לכפר שלו, אין לי שמץ של מושג איפה זה" פיטר ענה לה, נדמה היה לו שלא סיפר להם על כך מעולם, לא זכר האם באמת לא דיברו על כך, זה לא היה חשוב לו. ברקע שמע את רוברט אומר שזה מתאים לו והוא הינהן עם הראש.
"מה איתך רוברט, לאן אתה הולך מכאן?" שאלה רות, למרות שארבעתם היו חברים מאוד קרובים והכי טובים שאפשר, רות היתה יותר עם פיטר, ורוברט היה יותר עם מארי, "אני נוסע לניו יורק, הינגלי המורה לספרות סידר לי שם עבודה בהוצאה לאור, אחר כך נראה" הוא כיבה את הסיגריה באותו רגע שפיטר כיבה את שלו, "איפה תגור?" שאל אותו פיטר, למרות שלפני יומיים הוא סיפר לו שאותו הינגלי יסדר לו חדר אצל חבר שלו, "אצל חבר של הינגלי", הם השתתקו. בשמיים חשיכה החלה עולה, כיסתה עננים אפורים ממילא, כוכבים זרחו אבל מה שהאיר להם את המקום היו שלושה פנסים.
מארי סיפרה שקרוב רחוק שלה הסכים לקבל אותה אז היא תעבוד אצלו בתור מזכירה , זה יקרה בניו יורק. כולם ידעו מה רות הולכת לעשות, לא היה יום שלא דיברה על המלגה שהמורה לדרמה הצליחה להשיג לה אצל אחד מבתי הספר הכי טובים למשחק בלוס אנגלס, החלום שלה כולם יודעים זה להיות אודרי הופברן החדשה.
האוטובוס הגיע למחרת בבוקר, בעשר בבוקר כול הבוגרים החדשים, שרק אתמול עוד ישבו בכיתות ולמדו, עמדו ברחבה ונפרדו מחבריהם , ומהסגל. המנהל נשא דברים אחרונים בפניהם, מספר אוטובוסים יקח אותם ישר לתחנה המרכזית, מספר משפחות באו לקחת את יקירהן, חלק מהבוגרים יאלצו לשהות בפנימייה עוד מספר ימים עד שיסדרו להם עבודה או משפחה אומנת, מי שויתר על כול זה ייסע לתחנה המרכזית ושם יתחיל את חייו.
בתחנה המרכזית הבטיחו פיטר, רוברט, מארי, ורות , אחד לשני, שישמרו על קשר ובעיקר הבטיחו לעצמם. נפרדו בחיבוקים, רוברט נזכר בפניהן הרטובות של הבנות מהדמעות של זלגו, הוא נזכר גם במבוכה שאחזה בו ובפיטר, הוא הבטיח לו שיתקשר אליו ברגע הראשון שיוכל, רות הבטיחה לא לשכוח אותם כאשר תהיה מפורסמת, והם הבטיחו לה שיבואו להצגה הראשונה שלה. רות עלתה על האוטובוס לתחנת הרכבת משם תיקח רכבת ראשונה ללוס אנגל'ס, פיטר הלך עם מר דוקינס אל רכבו על מנת לנסוע איתו אל הכפר של אחיו שאת שמו לא ידע ושם הוא עתיד לעבוד במוסך שלו, מארי הלכה עם רוברט לאוטובוס המוביל אל ניו יורק.
25 שנה חלפו מאז, ערב חורפי של אמצע דצמבר, חורף קשה כזה לא זכור שהיה במאה האחרונה בניו יורק. חזאי העיר מדווחים יום יום על ערימות השלג שנערמו ברחובות ועל השיבושים בכבישים, על שיבושי הטיסות, על אירועים שמתבטלים, ועל העיר שנעצרת ומחכה לחזור על חייה הסוערים להם התרגלו תושבי העיר.
פיטר חוזר לביתו, עוד ישיבת סגל של בית הספר נגמרה. עסקו בה בעיקר באחוז הנכשלים הגבוהים במקצועות ההומניים, ובחלופות שבית ספר צריך להציע לתלמידים ולהוריהם במקום הטיולים שהתבטלו עקב מזג האוויר, רוברט מלמד שם אנגלית יותר מעשר שנים, אחוז ההצלחה שלו עומד על 95% תלמידים כול שנה, דבר הנחשב להישג בלתי רגיל בבית ספרו, ומה שמקדם אותו אל תפקיד מנהל בית הספר.
הוא פותח את תיבת הדואר לא מצפה לקבל שום דבר פרט לחשבונות הרגילים, גר לבדו בבית פרטי בשכונה שקטה במערב ניו יורק סיטי, קומה אחת עם גינה וחנייה לרכב שלא היה לו. לפני שנתיים גר איתו כלב אבל נאלץ למסור אותו לאימוץ אחרי שהבין שלא יוכל לטפל בו כראוי, מאז עזב את המכללה גר לבדו, בחדרים שכורים או בדירות קטנות ששכר עד שהתאפשר לו לקנות את הבית הנוכחי שלו. היה מלמד בבית הספר בבוקר ופעמיים בשבוע היה מלמד במתנ"ס המקומי ילדים והורים ספרות, ספרים של המאה האחרונה מעורבבים בשיעור אחד עם יצירות מהמאה הקודמת, היה מלמד את הילדים ברוח גילם, ואת ההורים ברוח זמנם.
הוא זרק את המכתבים על השולחן במטבח הוציא מהמקרר בקבוק שתייה קרה ותוך כדי שתייה הביט במכתבים, חשבון מים, חשבון חשמל, מכתב מאגודת הסטודנטים של המכללה בה למד המזמינה אותו להרצאה בנושא חינוך, מכתב בקשה לתרומה למען ילדים חירשים, שני מכתבים מהבנק המדווחים על פעילויות שביצע החודש ומעטפה חומה שעליה התנוסס שמו בכתב מהודר, "רוברט דונלי", הוא לקח את המכתב והתיישב מול הטלוויזיה בסלון, תוך כדי העברת ערוצים בשלט, הוא פתח את המעטפה, דף לבן מודפס באותיות שחורות, למעלה היה כתוב תאריך 21.11.99, במכתב היה כתוב כך: לכבוד פיטר דונלי, הננו שמחים להזמין אותך לפגישת מחזור ל"י, 25 שנה, של פנימית חלקה טובה, המפגש יערך ברחבת הפנימיה בערב השישי של חודש ינואר, שנה טובה ומקווים לראותך איתנו מעלה עמנו זיכרונות וחוויות נעימות, למטה היתה חתימה של אישה בשם קארן פוסטר.
הוא הביט במכתב תיאר לעצמו שכול בוגרי המחזור קיבלו מכתב דומה רק השם השתנה, הוא הביט במכתב מספר דקות, מאיפה הם יודעים שאני חי ולא מת, מאיפה הם יודעים שאני חי כאן בכתובת הזאת, ומה קורה עם מישהו מת , הם יודעים את זה בכלל? שאל את עצמו ושתק.
25 שנה עברו מאז עזב את הפנימייה, במהלך השנים מיעט לחשוב על הפנימייה, ילדותו היתה כמו חור שחור ואם קרה שבמהלך מפגש חברתי דיברו אנשים על ילדותם, ושאלו אותו על ילדותו היה עונה משפט קצר "הייתי בפנימייה ולא גרתי בבית" האנשים היו משתתקים מיד ולא שאלו שאלות מיותרות כאילו זה סוד שאסור לפתוח, גם ביחסים עמוקים עם חברים ונשים מיעט לדבר על ילדותו אם בכלל, אנשים העריכו שהוא לא מעוניין לדבר על כך ולא ניסו למשוך אותו לכך.
מחבריו לא שמע בכלל, כשגר בניו יורק ועבד בהוצאה לאור, עבודה שהמורה לספרות הינגלי סידר לו, עוד היה חושב עליהם בערבים בהם ישב לבד מול קירות מלאי כתמים תהה איפה הם , מה הם עושים, ומתי יפגשו. עם הזמן רכש חברים חדשים ותיאר לעצמו שהם המשיכו בחייהם כמוהם, והסיכוי שיפגשו אי פעם הוא אפסי.
כשהגיע לבסוף, השבוע הראשון של ינואר, מצא את עצמו מחכה למפגש בבקרים יצא מביתו מחכה שיגיע הערב השישי של ינואר, שחזר בערב אל ביתו הריק והחם, שאל את עצמו למה לו ללכת למפגש, לחבריו לא סיפר דבריו, מעטים מהם ידעו בכלל שלמד בפנימייה, איש מהם לא ידע על חבריו הטובים שהיו לו שם. ערב לפני ישב בביתה של אניס חברתו זה חצי שנה, ניסה להעסיק את עצמו כדי לא לחשוב על הערב הבא, שיחק עם המספריים שבהם היא גזרה את הגזרה של השמלה אותה היא מתכוונת לתפור ולמכור בחנות שלה. כשנמאס לו לשחק במספריים, הסתובב בחדר העבודה שלה כמו כלב שרוצה שיוציאו אותו לסיבוב בגינה, היא הבחינה בכך וכששאלה לעניין, לא ענה דבר. חיים שלמים היו לו ולמעשה היו לו שניים כאלה, אבל תמיד ניסה לא לחבר ביניהם, אפילו ניסה להדחיק את החיים הקודמים אבל כעת גילה שלא מספיק.
בבוקר השישי בינואר, החליט לנסוע למפגש, משהו סיקרן אותו, משהו שלא יכול היה להניח לו. הודיע בפנימייה שהוא חולה וביקש שני ימי מחלה, המנהל איחל לו החלמה מהירה וביקש לדבר עמו בערב, רוברט השיב בחיוב למרות שידע שלא יהיה בניו יורק בערב. לאניס סיפר שהוא נוסע ליומיים לבוסטון לפגוש חבר ותיק, היא לא שאלה מי וגם לא דרשה להצטרף לנסיעה. הוא הגיע לתחנת הרכבת של ניו יורק רבע שעה לפני שהרכבת לבוסטון יצאה לדרך. פעמיים הגיע לבוסטון מאז עזב את הפנימיה. פעם על מנת לבקר חברה שלו לשעבר שעבדה בעיר זה עוד בימים שהיה חבר שלה ורק החל את דרכו בבית הספר בו הוא לימד. פעם השנייה על מנת לבקר תלמיד שלו לשעבר אשר החל ללמוד באוניברסיטה בעיר. מעולם לא עשה את הדרך מבוסטון לפנימייה.
זכר את הדרך קצרה, שעה נסיעה, לכן התפלא שהטרמפ אותו לקח מהכביש היוצא מתחנת הרכבת של בוסטון אל הפנימייה, נמשך כבר שעתיים, הנהג צעיר בגיל העשרים לחייו, נסע על מאה עשרים כול הדרך, ועדיין שעתיים חלפו מהרגע שעלה למכונית שלו, פיטר העיר לנהג שהוא יכול לנהוג יותר לאט, הוא לא ממהר לשום מקום, אבל הנהג צעיר עם עגיל באוזן ימין, ושיער שנאסף לקוקו מאחור, צחק ואמר לו "זה לא בגללך אדון, יש לי פגישה עוד שעה עם חברה שלי ואם לא אסע מהר אאחר לה, ואתה יודע שלנשים מותר לאחר אבל הן לא אוהבות שמאחרים להן", הנהג צחק ורוברט צחק עימו, "אני מקווה שאני לא הסיבה שלך לאיחור" אמר בטון מתנצל, הנהג הרגיע אותו ואמר שהוא מאחר בגלל העבודה ולא בגללו. הם נפרדו לשלום מול גדר הפנימייה, שעה לפני הטקס, רוברט הודה לנהג הצעיר ובירך אותו ללילה טוב.
רוברט עמד על שפת הכביש בצד השני, אל מול הגדר של הפנימייה. הוא הביט עליה כמו חפץ דומם המביט על בעליו, הוציא מכיס החולצה סיגריות שקנה בתחנת הרכבת של ניו יורק. לא היה מעשן קבוע אבל לעתים התגעגע לריח ובעיקר לאחיזת הסיגריות בידו. הדליק לעצמו סיגריה. מהמקום בו עמד לא יכול היה לראות איש, רק את אור הפנסים הדולקים, הביט אל השמיים בפליאה, הוא לא זכר שכול כך הרבה כוכבים זורחים מעל הפנימייה. לפעמים היה סופר אותם, אבל רק עכשיו הביט בהם כמו מעולם לא ראה אותם כאן, זורחים מעל החצר של הפנימיה. נזכר שבאחד מהימים הראשונים שלו כאן הוא בכה ואחד המדריכים סיפר לו שאין לו מה לבכות כי "הכוכבים שומרים עליו", כעת הוא חייך לעצמו בגאווה "כן הכוכבים שומרים על הילדים אבל כשהילדים גדלים מי שומר עליהם?" חצי שעה עמד חסר תנועה, רק היד שהניחה את הסיגריה בין שפתיו זזה, ולא יותר. הביט בשמיים ובשדות הפרושים סביב, מדי פעם הסיט מבט אל הגדר אבל מיהר להחזיר את מבטו אל השמיים החשוכים.
החל עושה דרכו אל שער הכניסה, אנשים חנו את המכוניות, חלקם בחנייה המסודרת חלקם העדיפו לחנות מחוץ למקום, זוגות זוגות הם יצאו מתוך המכוניות, מדי פעם הבחין רוברט באדם בודד המחנה את המכונית ויוצא ממנה, שמח שהוא לא היחידי שהגיע לכאן בגפו. הדליק לעצמו עוד סיגריה, ועבר את שער כניסה בהליכה מדודה ואיטית, הניד את ראשו לעבר שומר הכניסה, והביט סביב, "שייך לא שייך" אמר לעצמו מספר פעמיים כמו פרח האהבה, כול כך הרבה שאלות היו לו, אבל לא היה בטוח שהוא מעוניין בתשובות. תיאר לעצמו שגם לאחרים יש שאלות, לא ידע אם יש לו את התשובות לכך, פנסי החצר שאת אורם קלט כבר שהיה מעבר לגדר, האירו את הלילה החשוך. הגברים היו לבושים חליפות כמו באו לכנס עסקים, הנשים היו לבושות שמלות כמו יצאו ממגזין אופנה. הוא הביט בפניי האנשים שעברו לידו, לא הכיר אף אחד מהם, 25 שנה חלפו מאז סיים לחיות איתם עשר שנים באותם בניינים וכעת לא הכיר איש.
ברקע היו שירים שקטים מאותה תקופה, מהפכת הרוק חלפה על פניהם כמו שמחנות קיץ, ארוחות חג עם המשפחה ואחים גדולים חלפו על פניהם, לא יכלו ליהנות מכול זה. לאט לאט החל נכנס לרחבה הגדולה, אז הבחין לראשונה בפנים מוכרות מעט, לחץ את ידיי האנשים , שאל לשלומם , פניהם נשארו אותם פנים הם רק גבהו או השמינו. הם שאלו לשלומו, הוא התקמצן בתשובות. את חלק מהבוגרים חיבק, לחלקם לחץ את היד, הוא עמד מספר דקות ושוחח עם דני הבחור השמן שהיה מחביא אוכל מתחת לכרית שלו, כשעזב אותו פגש את דין ,בחור גבוה שהיה משחק עימו כדורסל, דין הגיע עם אישתו דיאנה שלא שכחה לעדכן את רוברט שיש להם שני ילדים, הוא עזב אותם והמשיך ללכת בחצר עד שרוב, שיין, ודונה, עצרו אותו הם סיפרו לו שהם עובדים בשיקגו ושמרו על קשר כול השנים האלה, דבר שגרם לו להרגיש רע , במה הם שונים ממנו?
עזב אותם והלך אל בר המשקאות עצרה אותו המורה שלו לתנ"ך, הוא חיבק אותה ושאל לשלומה, היא ענתה לו שהיא בריאה וזה מספיק לגילה, הוא צחק, היא שאלה למעשיו והתמלאה גאווה כשסיפר לה שהוא מורה לאנגלית, הצטרפו שני מורים המורה להתעמלות והמורה למתמטיקה, לחץ את ידיהם, דקות מעטות חלפו הוא הודה להם, והמשיך להסתובב ברחבה בחוסר מעש מסוים. מתחת לאחד העצים הוא הבחין בפיטר.
פיטר עמד שם עם אישה שאת פניה לא זכר, לפתע עצרו אותו גברת רובניסון ומר הוברמן שניהם היו המחנכים שלו במהלך השנים, לחץ את ידיהם ונשק את לחייה של גברת רובינסון, שאל לשלומם אך מבטו היה על פיטר, סיפרו לו בקצרה על מצב של הפנימייה, עידכנו אותו לגבי מורים שלימדו אותו, "כולם כמובן כבר פרשו לפנסיה, אבל הם הוזמנו ואני בטוחה שהם יבואו הערב" אמרה בחיוך גברת רובינסון. רוברט התמלא צער ששמע שמר הינגלי המורה לספרות האהוב עליו, נפטר לפני חודש. הוא התעניין במקום קבורתו והבטיח לנסוע לשם בימים הקרובים.
נפרד מהמורים לשלום והמשיך לעשות את דרכו אל פיטר, הדליק לעצמו עוד סיגריה, וקילל את עצמו כל כך, "שלום פיטר, הרבה זמן עבר" והושיט את ידו ללחיצת יד כמו בהפתעה, "הו, רוברט טוב לראות אותך" ענה לו פיטר ומשך אותו לחיבוק קצר, רוברט הביט בפיטר, לא השתנה הרבה, עדיין גבוה, בלונדיני, בטוח בעצמו עם עמידתו הזקופה, "עשרים וחמש שנה, קשה להאמין" אמר רוברט בהתלהבות שכול הערב לא היתה לו, "אז מה סופר, עורך עיתון, פרופסור, הוא תמיד היה החכם שבחבורה" אמר פיטר ופנה לאישה שעמדה לידו בחיוך, ורוברט הנבוך, צחק "לא, בסך הכול מורה לאנגלית בתיכון" שלושתם צחקו, "גאד הלפ יו מאן" אמר לו פיטר, והוסיף "תכיר זו אישתי יואנה", רוברט ויואנה לחצו ידיים וחייכו זה לזו.
"ומה אתה עושה בחייך?" שאל רוברט שמבטו נע מפיטר אל החצר ובחזרה, "אני מנהל חנות למוצרי אלקטרוניקה, חנות קטנה לא משהו רציני", "חנות שלך? יפה" רוברט ניסה שתשובתו לא תהיה תישמע מתנשאת, הוא ידע שבקלות יוכל להגיע לטון שכזה. פיטר שיחק עם רגליו כמו כלב שחופר באדמה, "לא זו חנות של אבא של יואנה אני המנהל שם, אישתך כאן?" שאל מתוך התעניינות או מתוך רצון להחזיר לעצמו את הכבוד על חשבון חברו, "לא אני לא נשוי" ענה לו רוברט במבוכה, יודע שבגילו זה קצת מוזר לחיות לבד.
העלו קצת זיכרונות מהמקום, יואנה שתקה , הקשיבה בחצי עניין לשני הגברים שעמדו לידה וצחקו מדברים שעשו לפני 25 שנה ויותר. איך היו זורקים בלוני מים על הבנות, ואיך נהגו להציץ למקלחות של הבנות. לא הזכירו במילה 25 שנה שלא נפגשו, את ההווה הזכירו בקווים כללים כאילו הם עדיין חיים כאן בפנימייה.
רוברט היה נבוך, פיטר דיבר כמו מפקד בצבא, בטוח בעצמו, מבוגר, אפילו הצחוק שלו היה בוגר מאוד, אמיתי ורוברט נראה לפיטר נבוך, חסר ביטחון, כאילו היו אחים והוא האח הקטן. "אז מה הדבר הראשון שעשית אחרי שעלית על האוטובוס מכאן?" שאל רוברט ועוד לפני שפיטר הספיק לענות, הופיעה מולם אישה עם שיער קצר, שמלה שחורה, רזה, פנייה חיוך על פניה "אני לא מאמינה, פיטר רוברט, מה שלומכם?" זו היתה מארי, השניים התחבקו עימה, המבוכה נמשכה גם שעמדו ביחד, שלוותם. , מארי שאלה את השניים לשלומם ולמעשיהם היום, סיפרו לה על חנות לאלקטרוניקה ובית ספר תיכון בניו יורק, סיפרה להם על העבודה במשרד, "הנהלת חשבונות, מנהלת בכירה במשרד" התגאתה מארי בעצמה ופיטר צחק, "חבל שאת מנהלת בכירה, הייתי מציע לך עבודה אצלנו בחנות, אנחנו צריכים מישהו שינהל את החשבונות" שלושתם צחקו ורק יואנה הרגישה לא בנוח. "אז מה , איפה בעלך מסתתר?" שאל פיטר "הוא לא מסתתר" מארי חייכה והוסיפה "התגרשתי לפני שנתיים, מספיק 20 שנה להיות נשואים, כמה אפשר" גם המשפט האחרון שלה לא גרם ליואנה להרגיש בנוח, פיטר צחק עימה אבל רוברט שתק.
"איזה ערב יפה רק חבל שרות לא כאן" אמרה מארי, חושבת שהשניים יודעים על רות, "מה שלומה באמת, אתן עוד בקשר?" שאל פיטר והדליק לעצמו סיגריה ,אחריו הדליק רוברט עוד סיגריה, החליט להפסיק לספור כמה עישן היום. מארי הדליקה לעצמה את סיגריית הלייט שלה, "אתם לא שמעתם מה קרה לה?"
מבטה היה מלא התפעלות, כול העולם ידע ורק שניים שהיו חבריה הטובים של רות במשך כול בגרותה לא ידעו עליה, "לא" ענו ביחד, ופיטר הוסיף "אתן עדיין בקשר, זה יפה" "כן אנחנו עדיין בקשר כמה שאפשר להיות איתה בקשר", "מה קרה לה?" שאל רוברט את מארי שמבטו תקוע בקהל המתאסף ברחבה מחכה לתחילת הטקס, "היא עברה תאונת דרכים רצינית, מכונית נכנסה בה מהצד, היא שוכבת כבר חודש בבית חולים, ביקרתי אותה לפני כמה ימים, מסכנה עם כול הצינורות האלה בפנים, והתחבושות, שוכבת שם לבד, כנראה תישאר משותקת כל החיים" מארי כיבתה את הסיגריה על האדמה למרות שעישנה רק רבע סיגריה, "נו שיט" אמר פיטר וכולם שתקו.
ברחבה כבר היו כמעט כול הבוגרים מלפני 25 שנה. ככה ששלושתם עם יואהנה נראו כמו קבוצה נפרדת בערב הזה. לשנייה חשב רוברט שעוד מעט תבוא המורה ותקרא להם להצטרף לכולם, כמו אז כשלמדו והיו נוהגים להסתודד לבדם בפינת החצר. ברקע נשמעה מוזיקה של אלביס, ועוד שירים מאותה תקופה , כאילו ביקשו להחזיר לעצמם את הפסקול של נעוריהם. הכול נראה זר, רוברט שתק בזמן שמארי ופיטר שוחחו, היא גרושה עם שני ילדים בגיל ההתבגרות, גרה בעיירה קטנה ליד שיקגו, במקרה היא מתגוררת לא רחוק מרות, פיטר סיפר לה על החנות של אבא של אישתו, הזמין אותה לבוא לבקר אם יצא לה להגיע לעיר הגדולה. רוברט שתק מבטו נע בין העצים הדוממים לקהל ששתה ורקד, מארי החזירה בסיפורים על בעלה לשעבר, סוכן פרסום של מכוניות מה שמצריך ממנו הרבה נסיעות, "זו הסיבה שהתגרשנו אתם יודעים, אי אפשר לחיות עם בן אדם שכול הזמן מחוץ לבית, אז התגרשנו". פיטר רצה לומר משהו אבל לא ידע אם זה ישמע יפה, אז שתק. רוברט הביט על העצים ועל האנשים לסירוגים, אמר בלי קול, "אני באמת צריך לקנות מכונית".
