בית הדינוזאורים
גרפיטי של כלב על מדרכה
בינינו, אחותי הקטנה ממני בשנה, רות, ואני, קוראים לבית שלנו "בית הדינוזאורים". אנחנו קוראים לו ככה וצוחקים. אולי בגלל השם המצחיק, אולי בגלל החומר שאנחנו מעשנים עכשיו. היא הביאה את החומר מטום, חבר שלה.
רות יושבת על אדן החלון, גבה על משקוף החלון, פניה אל הרחוב, ידה מחוץ לחלון, ואני שוכב על המיטה, רגליי מטיילות על הקיר, את הכתמים השחורים יקח לאימא שלי שבוע להוריד. לא איכפת לי. אני מדליק עוד ג'וינט, וממשיך לצחוק, אחותי אומרת לי בציניות "הבדיחה נגמרה אתה יכול לרדת", אני צוחק עכשיו גם ממנה, אבל היא לא יודעת שקודם לא צחקתי בגלל שום דבר. סתם הייתי שמח.
אנחנו גרים בשכונה קטנה, פרבר של העיר הגדולה, זאת שכולם מתים להגיע אליה, ורק הוריי רצו לברוח ממנה, "יותר מדי פשע יותר מדי אנשים יש שם" אימי נתנה לי הסבר מפורט למה אנחנו לא גרים שם, מעולם לא הבנתי את ההסבר לעומק, עכשיו אני גם לא מבין את ההיגיון שבו, אחרי הכול אנחנו מבלים שם את רוב זמננו, ואם לא, אז אנחנו בוחרים לא לעשות את זה, זה לא בגלל שאנחנו לא יכולים.
לעזאזל את מי מעניין כבר פרבר קטן של עיר גדולה? מי רוצה לחיות במקום שהאטרקציה הבולטת וכנראה היחידה שיש בו, הוא עץ ישן שהמועצה החליטה לכרות ובמקום זה לבנות פסל סביבתי? בכול מקרה המצב דומה. שעמום טוטאלי.
אחותי ואני לומדים בתיכון בעיר הגדולה, ההסעה לשם יוצאת כול בוקר בשבע, אני יודע את זה למרות שאולי רק פעם אחת הייתי בהסעה הזאת, יש לי מנהג לאחר, המורה אפילו קראה להוריי והסבירה להם שזה לא יכול להימשך, אימי כעסה, אבי צעק, ואני המשכתי לקחת אוטובוס ציבורי. רות לעומת זאת, עולה בהסעה של שבע, נרדמת וממשיכה עם האוטובוס עד לתחנה האחרונה שלו. מעולם לא הבנתי איך אפשר להירדם באוטובוס, היא לא מבינה למה אני לא עולה בהסעה של שבע בבוקר. בדרך כלל אנחנו ביחסים טובים.
"אני נפגשת עם אלן וקלי אחר כך, רוצה לבוא?" שואלת ומעירה אותי מתוך הרהור, "לא נראה לי שאני מסוגל ללכת" אני עונה לה כמעט בלי קול, היא צוחקת "תישן שם, אם תצטרך לישון כאן יעירו אותך, אתה יודע את זה" חייכתי אליה והרגשתי איך החיוך מותח לי את הפה עד אינסוף ואני כבר לא יכול להוריד אותו ממני, הוא השתלט עלי באופן טוטאלי. היא הביטה בי וצחקה, הג'וינט כמעט לה נפל מן היד, ברגע האחרון שאפה ממנו עוד קצת, נשפה החוצה, וזרקה אותו, לא לפני שהיא מעכה אותו להיות פיסה קטנה של חומר לא ברור, אסור שאיש ידע. לא מעונש פחדנו, אלא משאלות. "בית הדינוזאורים".
אגב, לי קוראים שיין. נעים להכיר.
נולדנו באמצע שנות השבעים, שנים סוערות, ווטרגייט, מלחמת ויטנאם, הפאנק והדיסקו, מלחמה קרה, הסנדק, פעם שמעתי משפט "אם ידעת שזה הסבנטיז, אז סימן שלא עישנת דבר", הוריי היו בני עשרים וחמש כשהם הביאו אותנו לעולם, אין ספק הם ידעו שזה הסבנטיז, הם גם ידעו את היום, השעה, אני בטוח שגם את השנייה שנולדנו בה הם זוכרים עד היום. אימי מזכירה בבית ספר, אותו בית ספר בו למדנו בילדותנו, אבי מנהל בחברת תעופה, טיסות פנים. אנחנו לא נהיה כאלה, אנחנו אומרים את זה לעצמנו כול יום, שלוש פעמיים ביום, כמו תפילה.
רות יוצאת מהחדר, זורקת לעברי משפט שהיא תחכה לי חמש דקות אם לא היא תלך, אני מתמקד בנקודה קטנה שבתקרה, כמו נקודת חן, מנסה לחשוב איך היא הגיעה לשם, איך כול התקרה לבנה ורק הנקודה הזאת לא. לא זוכר שראיתי אותה פעם. אני נרדם. הנקודה ממשיכה להופיע גם בחלום שלי.
מתעורר לבוש, לא זוכר שנרדמתי, בשעון מחוג השעות מורה על 11, מחוג הדקות תקוע על 0, מסתכל החוצה לראות אם זה בוקר או ערב. זה ערב. אני מדליק את האור והולך לשירותים, "שייני זה אתה? לא רציתי להעיר אותך, ישנת הרבה, מה קרה אתה לא מרגיש טוב, רוב התקשר, אתה יוצא?" אני לא עונה על אף שאלה, פותח את הברז על מים קרים ונותן להם לשטוף את הפנים. היא יכלה לחשוב שזה לא אני שקמתי, אבל אולי כולם יושבים בסלון איתה ולכן היא מניחה שזה אני, תמיד זה ככה, ההנחות האלה, השאלות, "בית הדינוזאורים" אנחנו קוראים לבית הזה ותוהים אם פעם זה ייגמר.
מנגב את פניי במגבת, סוגר את הברז, מכבה את האור, וחוזר לחדר. יושב על המיטה ומנסה להיזכר על מה חלמתי, לא זוכר תקרה, או נקודה , מצלצל לרוב, הוא עונה לי מיד, הוא גר לא רחוק מאיתנו, לומד איתי באותה כיתה וגם לו יש הורים שלא מרפים משאלות.
אנחנו קובעים להיפגש עוד רבע שעה בפתח הגינה שמול הבית שלו, אני ניגש לסלון, אימי יושבת שם עם אבי, מביטים בסרט של האחים מרקס, היא צוחקת, אני שואל איפה רות, והיא מביטה בי חסרת הבעה "היא יצאה, אני לא יודעת לאן, איך אדע, אתם הרי אף פעם לא אומרים לא לאן אתם יוצאים, אתם לא מבינים כמה מסוכן שם בחוץ, וחוץ מזה חשוך עכשיו, מה יש לה לעשות בחוץ בשעה כזאת".
מחייך ומהנהן , לוקח את המפתחות מהשידה אומר לה שלא אחזור מאוחר "לאן אתה הולך? למה אני צריכה להישאר לבד בבית? לאן אתה יוצא? מה יש לך לעשות בחוץ בשעה כזאת?" היא שואלת ואבי שותק, אני מספיק לומר לה ביי לפני שהדלת נטרקת ויוצא לרחוב החשוך עם שורת הפנסים שמאירה את המדרכות.
