האורח
גרפיטי על הקיר
הוא רק אורח כאן.
הגיע בשעת בוקר מוקדמת, באוטובוס לילה, העיר עדיין ישנה.
נכנס למלון הראשון שראה, שאל אם יש חדר פנוי, לא ביקש לראות, לא התעניין במחיר, רק ביקש לשים את המזוודה בחדר לפני שירד שוב בשביל לשלם.
מנהל המלון אשר היה במלון באותו זמן, נתן לעובדים שלו הוראות, "תנקו את חדר המדרגות לפני שהאורחים יקומו, אל תשכחו לסדר את העיתונים בחדר הקבלה", בין לבין הציע לאורח לשבת , לשתות משהו, אך הוא סירב.
שילם על שלושה ימים מראש, והלך לחדר.
אחר הצהריים הוא יצא מהחדר לבוש ג'ינס כחול וחולצת כפתורים שחורה, מרכיב משקפי שמש אופנתיות, נראה כמו יצא מתוך ז'ורנל.
הלך בעיר החדשה לו בלי מפה, אם זר היה מביט בו היה חושב שהוא מתמצא בה היטב, אולי היה כאן פעם, אולי זכר אותה מילדותו.
דחה הצעות של מקומיים להיכנס לחנות שלהם לקנות משהו שלא הזדקק לו , אפילו רק מזכרת למשפחה. התיישב במסעדה קטנה פינתית כזו שתיירים עוצרים בה רק בשביל לשתות קפה או שתייה קרה לפני אתר התיירות הבא. הזמין מרק אכל, שילם והלך, לא דיבר עם איש, גם לא נראה מעוניין, נתן לזמן להתגלגל. אולי היה כאן כבר פעם.
הסתובב בעיר גם אחרי שקיעת השמש, חשכה איטית עלתה על העיר, לא פחד מהסיפורים ששמע על שודדים שאורבים לתיירים , למען האמת הוא לא הרגיש שונה מהם.
בסופרמרקט קנה עיתון באנגלית ומים מינרליים, והחל לעשות דרכו חזרה אל המלון. חזרה בלי להתבלבל בדרך. כשנכנס שאל אותו מנהל המלון האם היה לו יום טוב, הוא רק הניד את ראשו ועלה לחדרו. לא שם לב שהחליפו את מצעיו, לא קרא את ההודעות שהשאירו לו על השידה ליד המיטה. השיל נעליו, שטף את פניו, נכנס למיטה עם העיתון, הדליק את הטלוויזיה בלי קול על ערוץ הספורט. הרגיש שכול חייו הם עשייה בלי קול, תנועה של דממה.
למחרת בבוקר, קם מוקדם.
יצא מן המלון עוד לפני שמנהל המלון הספיק להגיע ולתפוס אותו לשיחה. כל הערב אתמול הוא ישב בבית עם אשתו השנייה והרהר על טיב האורח שלו, סוכן חשאי? רוצח שכיר או סתם תימהוני? כאלו נפלו עליו כול שני וחמישי.
עמד בפתח המלון מסמן בידו לנהג מונית, זה התניע את המונית והתקרב אליו, נכנס , התיישב במושב האחורי. לא אמר לאן , הנהג גם לא שאל, להפתעתו. כאילו נסיעות כאלה יש לו כל הזמן.
בינתיים החדרניות שטפו את החדר, החליפו מצעים. הן לא מצאו רמז שיסגיר פרט כלשהו על האורח גם אם חיפשו. המזוודה היתה נעולה בפינה, העיתון מקופל על השולחן, בקבוק המים עמד ליד עיתון, הטלוויזיה עמדה כבויה, להפתעתן המיטה עצמה היתה מסודרת כאילו איש לא ישן בה מעולם. סדר מופתי, שום בגד לא היה על הספה כמו שאורחים נוהגים להשאיר בדרך כלל, שום לכלוך, גם לא בדל סיגריה מקרי במאפרה.
היום בחר לטייל בעיר השכנה, הולך בלי לעצור, אפילו לא לרגע, חלונות ראווה לא עניינו אותו גם לא החנויות עצמן, רק בעשר וחצי עצר לשתות בבית קפה גם ממנו יצא אחרי עשר דקות של ישיבה, בצהריים ישב חצי שעה על ארוחה שאחרים אכלו בשעה, לבסוף ויתר , לקח מונית וחזר למלון.
מנהל המלון כמו חיכה לו, עמד בפתח שלח את ידו ללחיצה והוא שלח את ידו אל יד המנהל, "המשימות ברורות לך?" אמר בחיוך כמו מהמר שהוא באמת סוכן חשאי, אבל הוא שתק, לא אהב שקבעו את מעמדו ואת גורלו בלי שיהיה לו אפשרות להגיב. בשתיקה שלא הסגירה דבר עלה לחדרו, השיל נעליו נכנס למיטה ונרדם.
למחרת קם בבוקר, לא שינה דבר בחדר, החדרניות שיכנסו אליו יראו מחזה דומה לזה שראו אתמול בבוקר. חדר נקי ומסודר.
לא אמר מילה לבחור שעמד בדלפק וכנראה היה הסגן של המנהל, שוב קרא לנהג המונית מאתמול, זה שוב התניע את הרכב וקירב אותו לפתח המלון כדי שיוכל להיכנס אליה, נכנס והתיישב במושב האחורי והנהג החל בנסיעה. נסע שוב לעיר השכנה, הלך ברחוב הראשי שלה, נכנס לאותו בית קפה שנכנס אתמול, הזמין קפה, ועוגה, לאחר מכן עוד קפה, באותה הזדמנות שאל אם יש עיתון פנוי, קרא את כותרות העיתון והזמין לעצמו עוד קפה הפעם עם קרואסון. מדי פעם הרים מבטו מן העיתון והביט על האנשים שישבו כמוהו ושתו קפה. קרא כול ידיעה ומודעה בעיתון. ישב שם כמה זמן בלי להביט בשעון. רק עם כוס קפה לידו, ועיתון שחזר וקרא בו את כל הידיעות והמודעות.
כשקם לצאת חזרה לרחוב, היה כבר חשוך, תחילת שעת הדמדומים. עצר מונית וחזר למלון, בלי לומר מילה עלה לחדר שלו. המנהל שהיה הפעם נוכח, לא ניסה לדבר עימו, חדל מניסיונותיו לנחש מי האיש ובמה הוא עוסק, והוא בינתיים השיל את הנעליים ונכנס למיטה, הלך לישון כדי לקום מוקדם.
בבוקר ירד אל הלובי של המלון, העיר את העובד שישן בחדר העובדים, ויצא.
הוא היה רק אורח.
