התיק
push the button
מרוקן את התיק שלו על השולחן. עושה את זה במעשה אמן.
כמו מבקש לומר לסובבים אותו "בואו תראו מי אני ומה אני" למרות שידע שאיש לא מתעניין. מתוך פרנויה תמידית הוא רוקן את תיקו, מאמין שהם יבחינו בהבדל, הוא לא כמוהם.
התיק התרוקן , בתוכו היו ספר ישן שכריכתו קרועה , מחברת, חפיסת סיגריות פתוחה ומעוכה, צרור מפתחות, מצית ישנה ועט פשוטה כזאת שחברת ביטוח נותנות במתנה ברגע שעושים אצלן פוליסת חיים.
התיישב ,הביט סביבו, שולחן פונה לאגם, אגם שרק כעת הבחין שהיה מלאכותי , הרהר האם האגם הזה היה כאן עוד מתקופת המושבות או יצרו אותו בשנים האחרונות. חייך לעצמו חיוך קטן כמו ביקש שלא יראו ואמר בלי קול, "מדינת עולם שלישי, אגמים מלאכותיים יש להם, אוכל לילדים אין".
האנשים מסביבו לא עסקו בו. עסקו בשלהם. גם הוא ניסה לעסוק בשלהם. על כול אחד מהיושבים הביט מספר שניות, אולי יבחינו בו, וישאלו את עצמם למה הוא יושב בגפו, יזמינו אותו להצטרף אליהם, אבל ידע שממבט אחד בו ידעו את ההבדל בינו לבינם.
לא חמוש במשקפיים אופנתיות ולא דיבר בשפתם, כשניסה לעשות זאת הרגיש זר בתוך גופו, דבר שהסגיר אותו מיד לצחוקם. לא צוחק ולא נח גם שביקש והיה צריך את זה. גם כאן אלפי קילומטרים מביתו הרגיש את עצמו עובד, כול מבט להרים נראה לו מאמץ, ובכול מקום אליו הגיע כבר רצה לנסוע אל היעד הבא.
הוא לא ידע לחיות.
נהג לומר לעצמו זאת כול יום אך לא עשה דבר לשנות את זה, חשב שכבר מאוחר מדי בשביל לשנות הרגלי חיים. התיק היה מרוקן על השולחן ובגיל עשרים הרגיש כבן חמישים, אהב לחשוב שהוא כזה. חשוב, גיבור, אחד שידע להציל את העולם אם העולם רק יהיה זקוק לגלגל הצלה. אבל הוא לא היה כזה. איש מעבר לסביבתו לא הכיר אותו, וסביבתו היתה רדיוס של מאה איש מקסימום, ומחציתם יעברו לידו בלי לזכור בכלל שזה הוא. כשרצה להרגיש חשוב היה מרים את ראשו, נועץ עיניו בנקודה ומעביר אותן ממנה והלאה, באיטיות ובשתיקה. לעיתים עשה זאת כשסיגריה ומשקה בידו. רצה להאמין שהוא עושה דבר חשוב, כותב את הסיפור שכולם ירצו לקרוא, נוגע במשהו שכולם פספסו, הוא לא היה חשוב אבל אהב לדמיין שהוא כזה.
בלילות היה יושב על כיסא ליד הבר, לוגם לגימות קצרות מבירה מקומית, מרים את מבטו ועשה פרצוף של אדם מהרהר, זה הזכיר יותר מבט של אדם סובל ומתענה שחושב על גורלו המר. חיפש שיביטו בו, שיחשבו שהוא כעת יוצר את היצירה של חייו זו שיום אחד כולם יקראו ויתענגו עליה משמחה או מעצב.
הרהר על הילדות שלו, היא היתה כמו גן משחקים מלא מוקשים או על נעוריו שלא הבשילו עוד וכבר הפכו לפרי שלא טעם מהם. את הימים הקדיש לדמיון ואת הלילות להרורים, על האמת הגדולה ויתר.
שנא את כל מה שהוא לא. את הצבעוניות של האנשים, הצורך לצעוק הכול והכי חזק שאפשר, גם כשרצה להיות כזה , לנסות להיות כמו כולם, ידע שלעולם לא יהיה, פשט שנא את מה שראה אצל אחרים ולא הצליח להיות כמוהם. בנימה מתנשאת שמתאימה לאנשים מסוגו, היה אומר לעצמו, הם הבהמות וכמוהו יש מעטים. הוא ידע את הטוב שבו ואת הרע שהיה בהם. ידע את הרע אצלו ואת הרע שלהם הזכיר לעצמו כול יום. גם את שלו לא שכח
רק התיק הלך עמו לכול מקום, תעודת זהות אישית עשויה מטבעות, מפתחות, סיגריות, ומחברת עם שירים קצרים.
