מחפש את המספרים
אני ולבן מרסר
אתה מביט עלי במבט לא ברור
לא מכיר את האיש הזה שמתבונן בתמונות
אנחנו משכתבים את ההיסטוריה שלנו
בשביל שנוכל למכור לעצמנו עתיד טוב יותר
ובינתיים שוכחים איך זה קרה באמת
אני עדיין כותב שירים, הפסקתי לחפש אותם בכל מקום
כבר לא מעשן, אוכל בריא, רץ כל יום
אם הייתה פוגש אותי, לא הייתה יודע שזה אני
לא עשיתי מהפכות, לא הפכתי לגיבור גדול
מנסה להתרחק מכל הקלישאות
לפעמים אני צועד בין הבתים, מחפש את המספרים
בדמיוני אתה יושב על המדרכה ומחכה שאגיע
ניקח את הכדור, נתמסר עד שנגיע אל המגרש
אז נתחיל לשחק, כמו אז, כאילו זה עכשיו
אולי זה בעצם אותו הדבר
אתה מביט עלי, מסתכל על התמונות
אני לא מזהה את הילד שחשב שהוא יודע הכל
לא יכול להתבונן על עצמי, בלי להרגיש צורך לברוח רחוק
אני כבר לא שם, ואתה תקוע בזיכרונות
סיפורי ילדות שאי אפשר למחוק
יש לי אישה, אנחנו לא נוסעים מחוף לחוף
אני לא גר בחווה מרוחקת, פוגש אנשים, שומע את הקולות
עדיין זקוק לשקט אבל יש פחות חרדות
היום אני יודע שאין דבר כזה ביטחון
רק חיים מיום ליום
ואתה מתמסר עם עצמך, עם ילדים שגדלו והפכו להיות הורים
אתה עדיין זוכר עדיין את החדר הישן שהשקיף על הגינה הציבורית
עדיין חושב על רכבת לילה בארץ זרה
רק אתה והתיק, ופנים לא מוכרות מתבוננות בך
אתה לא תצא משם, אני לא אחזור יותר לעולם
סופר עוד מעט ארבעים, זה הרבה בשביל לזכור
לפעמים אתה מחכה לי שאחזור
אני כבר לא שם, לא מסתובב לאחור
אל תקרא בשמי, אל תספר לי כמה זה כואב שעזבתי
אני יצאתי מהתמונות, עכשיו זה תורך
יום אחד התבוננתי בתמונות ישנות שלי והבנתי שהילד ההוא כבר לא קיים, הוא לא צריך לחכות יותר שאחזור אליו.
זה לא יקרה לעולם.
השיר נכתב בספטמבר 2017.
