נסענו לפריז
אישה על הקיר
נסענו לפריז
אמרת שמאוחר כדי לחזור
את יודעת שמאחורינו
אין כבר דבר
הבטנו בעצים , אחר כך בנהר
רצינו להרגיש
שייכים לאותה תמונה
מסביב לה, הנחנו ציורים דומים
אני לא זוכר אם אהבתי אותך
או שזה בא במקום משהו אחר
לא הצלחתי להסביר
בפריז, באמצע הרחוב
עמדנו שקועים
מחייכים, מנסים להבין אם זה אמיתי
או שלא היתה לנו ברירה אחרת בגיל שלושים
מסעדות בדמיון הן מפוארות
דיבורים על חיים אחרים
שמחכים לנו בקצה
אחר כך חלומות קצרים, בתוך לילה שקט
בבוקר נוכל לדמיין, שזה היה מישהו אחר
בגיל שלושים את אומרת
לא סופרים יותר מה מאבדים
רק בודקים את החשבון
לגלות שלא רימו אותנו
אוספים את הפרטים אל שולחן קטן
את מחייכת, אני נאנח
הבטנו בצרפתים חולפים ברחוב
רצינו לדעת, איך הם חיים
ואחר כך, להניח את הדברים
את חולמת על ילדים
אני בורח לחיים אחרים
לעיתים זה מתפתח רק בסוף הסיפור
את אומרת, מאחור להחזיר דברים להתחלה
ומספרת כמה קשה לך
אז אני מתעורר
מנסה להיזכר אם אני אוהב אותך
או שזה חלום מתבקש
את אומרת, מתי נפסיק כבר להתלונן
ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו בבית קפה קטן
מנסים לדמיין, שאין שום דבר אחר
לאט לומדים, ששום דבר לא עומד במקום
את החלומות, אי אפשר לפתור
מכולם, נשארנו ריקים בפנים
את יודעת שמאחורינו אין שום דבר
אז את אומרת , אי אפשר לחזור
נוסעים לפריז
השיר נסענו לפריז נכתב בשנת 2005, אז זה היה אופנתי אצלי לכתוב על פריז ועל גיל שלושים שמתקרב.
אחר כך הבנתי, גיל שלושים הוא מספר ונסיעה לפריז לא תפתור דבר.
