נערת כפר
פסלים
נערת כפר פשוטה היתה.
עיניה ירוקות, שערה שחור, עור גופה חום, רגליה מחוספסות מהליכה יחפה , כל אלה ידעו להדגיש שהיא נערת כפר.
בת למשפחה גדולה, כפרית, אביה דייג בבקרים ומשיט תיירים אחר הצהריים בסירתו הרעועה, כשהיה חוזר בערב לביתו, היה עייף וכואב כדי לטפל בה ובאחיה, עזרה לאימה בכך. הוא לא חשב גם לעשות את זה מתוקף היותו הגבר המבוגר של הבית.
חיה בכפר קטן באזור הררי, על גדות הנהר, רוב תושבי הכפר עסקו בחקלאות או דייג, מעטים ניצלו את התפתחות התיירות בעקבות גילוי מקדשים עתיקים באזור, על מנת להרוויח מהתיירות הנכנסת. פתחו מסעדות, השכירו חדרים ריקים, חלקם עברו לגור כל המשפחה בחדר אחד על מנת שיוכלו להשכיר את שאר החדרים לתיירים המגיעים לטייל באזור.
הכפר כונה בספרי התיירות "גן עדן של שקט ונוף", אסף אליו תיירים מכול העולם, ש ביקרו בארץ הענייה הזאת, והחליטו לעבור דרך הכפר, ללון בו יום או יומיים, לבקר במקדשים העתיקים, לפני שימשיכו בדרכם אל המערות שהרי הירוק עוטפים אותן.
סיפורים רבים סופרו על המקדשים ועל המערות, אך איש לא ידע בדיוק מתי נבנו, למה ועל ידי מי והתיירים יכלו לעיתים קרובות לשמוע שני סיפורים שונים על אותה מערה לו רק היו הולכים אליה כול פעם עם מישהו אחר, לתיירים זה לא היה איכפת, והמקומיים לא התכוונו לשנות את זה.
והיא רק נערה בת 16. מוקפת חמישה אחים קטנים, אימא קשת יום שכול דאגתה הופנתה אל גידול הילדים, ואבא עייף אשר פרט לעבודתו לא הראה שום נוכחות אחרת בחייהם.
ירוקת עיניים, שיער שחום, עור גופה חום כמו עמדה כול חייה מול קרני השמש, ללא איפור על פנייה שהיו מבריקות בכל זאת כמו זכוכית חדשה, היתה מביטה בתיירים ומצפה ליצור עמם קשר, לא קשר עין, קשר מסוג אחר.
בלילות, במיטתה ,בחדר שהיא חולקת עם חמשת אחיה הקטנים, היא היתה מתבוננת בתקרה ומדמיינת כיצד תייר צרפתי או אנגלי מביטים עליה, מכירים בה, מזמינים אותה לשתות עמם, לא חיפשה קשר של לילה כמו אחרות בנות גילה אלא קשר כמו שסיפרה לה עליו אימה, קשר שייקח אותה מכאן.
מדמיינת אותה מובילה אותם ברחבי ארצה במקומות שמעולם כף רגלה לא נגעה בהן, מתאהבים בעיניה הירוקות, בגופה הצעיר, בשערה החום, מתאהבים בה עד שלא יוכלו לחיות בלעדיה, וגם בלי שיצטרכו אותה, ייקחו אותה אל ארצם בשמחה. מוציאים אותה מהשעמום הכפרי, ללכת מדי יום לנהר לראות כיצד דייגים נאבקים עם הדגים, להתבונן בילדים יחפים על זוגות אופניים נוסעים, להלביש ולהאכיל את אחיה הקטנים ולרכל עם הנשים המבוגרות על כלום. ידעה שאם ייקחו אותה מכאן לא הכרת תודה תהיה חייבת להם, את חייה תיתן להם. מצידה יכלה להיות האישה שתמיד דמיינו, זו שמנקה, מבשלת, מגדלת את הילדים, אפילו תלמד לאהוב את זה. החיים רחוק מהכפר ישכיחו ממנה את הסבל שבכך, ואת גאוותה המפוררת.
כמו חולמת על אגדות והגשמתם , התלוותה מדי יום אל אביה במסעותיו הקצרים בנהר, משמשת מדריכה
ומספרת לתיירים את הסיפור שרץ בכפר עליו ועל המקדשים העתיקים, מוסיפה קטעי רכילות מהעבר וההווה, מה שתמיד הוביל לצחוק מתגלגל בין יושבי הסירה, היתה צוחקת מכול מילה שהתיירים אמרו, בלי שישימו לב פלרטטה איתם גם אל מול עייני החברות והנשים שלהם, האמינה שזה לא מפריע להם, הרי היא בסך נערת כפר , לא בדיוק המועמדת האידיאלית להחליף אותן.
בערב כשהיתה מסיימת להשכיב את האחים שלה, היתה יוצאת החוצה, רחוב ראשי אחד היה לכפר ועוד מספר רחובות קטנים, ריבוע של בתי קש מוקפים בכבישי עפר וחול, ממולם מסעדות וחנויות לתיירים, גם אכסניה אחת קטנה ישבה שם ביניהם, אבל הכניסה למקומיים היתה אסורה.
הרחוב היה מלא ילדים קטנים, יחפים עם בגדים בלויים, שהיו מחייכים אליה כדרך קבע. היתה נכנסת למסעדה, מברכת את התיירים בברכת ערב טוב, שואלת אותם לשלומם ועל שהותם בכפר, לא היתה מתיישבת אלא אם הזמינו אותה לשבת איתם, וכשהיו מזמינים אותה לשבת דאגו גם להזמין אותה אותה לשתות או לאכול על חשבונם. ידעה שהם מצפים לשמוע עוד על המקום ולאן הם יכולים להמשיך מכאן. היתה מספרת להם ברצון, גם על עצמה ועל משפחתה, מעדכנת אותם בכל מה שנעשה בכפר ובסביבה.
ובלילה, כשהיתה מלווה אותם לחדרם ברחוב החשוך, היתה משלימה את הסיפורים החסרים, על פרחים שאהבה, על המוזיקה ששמעה ועל הפעם ההיא שנפלה מגדות הנהר ושברה את האף. היתה מצפה שיזמינו אותה להיכנס, הם לא היו מצפים לדבר.
