סוד של העיניים
עין של ילדה
עיניה סיפרו את מה שאיש לא יכול היה לנחש מן המילים שהוציאה מפייה.
כמו סוד שנפתח במבט עמוק אל האישונים הלבנים, הצבועים חום בפנים.
ופנייה? פנייה היו כמו מדבר עם גבעה קטנה ומתחתם עמק קטן מכוסה אדמה אדומה, מעלייה כמו ריחף ענן שחור מוכן לגשם הראשון, שירד כול לילה על המדבר.
היה אפשר לחוש את חום המדבר אבל לא לדעת את הדרכים, הן היו נסתרות. גם את הסערות והגשמים, לא יכול היה איש לדעת.
פחדתי להתגושש עימה, לא רציתי לעוף ברוח שלה,ידעתי שסודות טבעם להיטמן עמוק בלב, וליבה יכול היה להכיל סודות של כולם אבל היא בחרה רק בשלה, וליבה נפתח רק כשידעה שלא בפני אורח נפתח אלא בפני תושב קבע.
לא היא לא אהבה שליחים, כאלה שבאים והולכים, את השליחים ליבה ידע להביס במבט אחד עצוב, אחרי זה הם לא באו יותר, מושפלים וכואבים נותרו. על האגם שבעיניה שטו דמעות כמו סוסים דוהרים עם יריית המזניק.
שיר היא היתה. וחיה היו מנגינה עצובה. בלוז שחור בלילה קר.
לאהוב היא ידעה אבל היא ידעה גם שאהבה יכולה להכאיב, ותמיד זכרה אהבה יכלה להוביל לשנאה. פחדה להכיר את מי שתאהב והוא ינצל אותה לאט לאט , טיפות יזלגו ממנה אליו, אהבה טהורה ללא חומרים משמרים, ללא חומר צבע, ואז הוא ינחית לה מכה, לא מכת מתאגרף ממנה תוכל לקום, אלא מכת מלחמה, מכה סופית.
כשגילתה שלא אורח או שליח הוא אלא איש הבא לבנות אצלה את ביתו, גילתה לו אהבה, טפטפה לו אותה כמו סובבה והגדילה את זרם המים באמבטיה, מים פושרים לעמוד מספיק זמן, חמים בשביל לאהוב, קרים בשביל לא להישרף.
היתה מספרת לו על חייה אבל לא מההתחלה לסוף, אלא מהסוף להתחלה, כמו בטיפול, מהימים האחרונים ועד ילדותה, אם היה חזק מספיק היתה חוזרת איתו לעתיד, מספרת על מה שיבוא ומה שלא, על מה שרוצה שיהיה, זרקה מדי פעם מילים על שליחים ואורחים שעברו בליבה, מגלה את תקוותה שהוא לא כזה, מתפללת שלא יפחד ויברח. ליבה הוא אבן היתה אומרת בקשיחות שהתרככה לרוך, אבל אבן שמתפוררת במים.
כך הוא מחזיר לה אהבה, מקבל את תנאיה בלי ספקות ולא מציב בפניה שום מחסום. הסכים להיות מדינה כנועה שמקבלת את תנאי הפסקת האש, בא בשעות שרצתה ולא מופיע כבדרך אגב, צוחק כשצריך, מלטף כשנדרש, מתאהב בה כל יום מחדש ולא מטיל ספק בכך, מתאהב לא טיפין טיפין אלא בארוחות גדולות ומפוארות מתאהב בה. היא ידעה לגרום למאהביה להתאהב בה.
אבל עיניה עדיין הסתירו סוד גדול, איש לא יכול היה לנחש, אבל כולם הרגישו. מילותיה לא חסכו דבר, ילדותה נפרשה כמו מפת שולחן, בגרותה היה שדה לטייל בו, אבל הסוד בעיניה נשאר.
מבט של ילדה היה לה, ילדה שאיבדה הכול בטרם היה לה דבר של ממש.
