קדימון
אנשים
היינו הקדימון לחיים יפים יותר
היינו הצגה ראשונה
לדבר האמיתי
את כול כך יפה שיורד גשם
ויש סערה בחוץ
אני שיכור כול פעם
שאני מחפש מקום לזרוק את עצמי
הכאב במקומות הלא נכונים
גורם לי לצרוח
כול פעם שאני נזכר
בלילה הראשון
שחיבקת אותי
עמדנו מתחת לגשר הרעוע
חיפשנו מחסה
היינו הקלישאה הכי גדולה שיש
ויתרנו על הכול
תמורת אפס
היינו יפים
אבל חסרי היגיון
העיר נזרקה מתוכנו
אני זוכר שאיבדתי שווי משקל
שרציתי להגיע למקום שבו את עמדת
כול כך הרבה מילים נשפכות על שום דבר
לעיתים אני שומע את עצמי מדבר
ורואה אותך הולכת
יודעת את כול הסיפור
בלי שאומר מילה
רציתי לקחת אותך למקום ההוא
אבל את כבר מצאת את הדרך לבד
אולי נלך גם אנחנו
ליד הפסנתר יושב זקן
מזמנים שכבר עברו
מחפש את המראות
שעדיין חרוטים בראשו
ואני זורק את עצמי
אל שכונה ישנה
אותו ספסל, את יושבת שם
מחכה כמו אז
שמשהו יקרה
שיזיז אותך משם
הוא מבטא איזו פנטזיה של מומשה אז, ואולי מאז היא הפכה לא חשובה.
השיר נכתב בנובמבר 2014
