קולנוע
מרלין מונרו על קיר
עוד מעט נצא מהבית,
את תלבשי סוודר לבן ואני אלבש חולצה של העבודה
ככה אנחנו אוהבים להיראות
אולי ככה אנחנו נראים באמת
נקנה כרטיס, ונכנס לאולם הקולנוע
נשב בשורה האמצעית
כמו הדמויות שאנחנו אוהבים
גם הם הולכים לקולנוע כשהם בודדים
את אמרת שאהבה שלנו נעה בין אסונות לימים טובים
אני מפחד לשאול
אבל אני יודע איך אני רוצה שתראי אותי
כן, את יודעת איך לראות אותי
הסרט יתחיל ואנחנו נחזיק ידיים בחשכה
בלי פופקורן, בלי הפרעות
תאמרי לי מה נעשה כשייסגרו את כל אולמות הקולנוע
לאן נלך , לאן יילכו הדמויות שאנחנו אוהבים
לפעמים אני חושב שאנחנו כמוהם
דמויות בלתי נראות, לא מוסברות
מביטים על המסך, רואים שדות פרושים
מדמיינים איך כמו ילדים אנחנו רצים יחפים בין השיבולים
כשיעלו כותרות הסיום
את תגידי לי שאהבת את השחקנית ואת מזדהה איתה
אני אחייך ולא אשאל אותך לאן נלך
האהבה שלנו נעה בין אסונות לימים טובים
היום הזה יהיה קצת יותר מזה
ולעיתים זה הרבה בשביל מה שאנחנו יכולים להכיל
אז אנחנו מחפשים אולם קולנוע להתחבא בו
מה נעשה כשייסגרו את כל האולמות?
לפעמים רואים בסרטים או בתוכניות טלוויזיה, דמויות שהולכות לקולנוע כשהן בודדות ועצובות. הצגת צהריים.
לפעמים אני מדמיין אותנו עושים את זה גם.
השיר נכתב במאי 2014
