קירות דקים
ספה
שוכב במיטה.
האור מן המנורה שבתקרה חלש, על השולחן מפוזרים בלי סדר מסוים, קופסת סיגריות, מצית, יומן ונר כבוי.
הרחוב שקט, אין מדרכות, רק אספלט דמוי לכביש.
שמיכה דקה מעליו, קר בלילה וקר כאן.
מניח את הראש על הכר, זז מצד לצד, לא יכול להירדם, מפחד אולי זה לא כאן, אולי הוא שוב שם.
הקירות דקים, יכול לשמוע אותם, כול מילה, כול תזוזה, שומע אותו צועק, שומע אותה בוכה, כשהיא מדברת מרגיש את הדמעות שבגרונה, נזכר בילדותו. הוא חשב שהיא חלפה מן העולם.
בראשו רצות תמונות, שני אנשים עם פנים זרות עם אותן קולות, צועקים אחד על השני, לא בחדר מלון בעיר זרה, אלא במטבח ואחר כך בחדר השינה.
קירות דקים יש בכול מקום.
עכשיו הוא שוכב במיטה, קר כאן בלילה, שמיכה הוא מתכסה, רק ידיו מציצות החוצה, וראשו על הכר מונח.
הוא צועק, היא בוכה, היא צועקת די תפסיק, הוא במיטה שואל את עצמו אם חדל מצעקות ועבר לידיים, או שאולי היא מתחננת שיפסיק לצעוק, אולי גם לה זה מזכיר משהו שחשבה שחלף כבר מן העולם.
הוא צועק, היא עדיין בוכה. לא יכול להתעלם, לא יכול לישון, שואל את עצמו אם לקום מהמיטה החמה יבקש מהם להפסיק , לא יכול להירדם, אולי בכלל לא ידפוק על הדלת אלא יכנס בכוח, ישבור אותה בחוזקה כמו אביר שחלם תמיד להיות. הגבר יעמוד מולו המום , היא תחדל לבכות לא תרצה שיראה אותה ככה, הוא יעמוד כמו שתמיד חלם ויציל אותה כמו שלא הציל אף אחת מעולם. יכול להיות שהיא תתערב ותאמר לו בכעס אל תתערב בעיניים שלא שלך. אף אחד לא אוהב שמתערבים לו בחיים.
שומע אותו עוד צועק חזק יותר ולא ברור, שומע אותה בוכה ברור מדי. יכול לדמיין את פנייה מלאות הדמעות שיתביישו רק כשתתעורר אם תירדם, אולי יש צבע כחול ליד העין, קצת אדום ליד השפה, לא יודע אם לקום או להישאר, במיטה החמה
קר כאן בלילה, קר בחדר.
הרחוב שקט, חושב שרק קול הגבר הצועק וקול האישה הבוכה נשמעים בכול המרחב. ואולי מישהו אחר כבר קם לדפוק על דלתם, בטח לא רק לו מפריע שהם צועקים, ידפוק על הדלת, סליחה יפה "תפסיקו לצעוק בבקשה, אתם מעירים את כולם".
חשבון פנימי, מהרהר, בטח כולם כמוהו חושבים שמישהו אחר קם לדפוק על דלתם.
כול כך קר כאן בלילה.
הוא צועק , היא בוכה.
מיטה חמה, סיגריה, להתחמם מהלילה, קר כאן בלילה.
