שום דבר לא בורח
מדרכה משופשפת
הכול היה ארוז ומוכן לרגע שירצה לקום ולעזוב.
תיק קטן ושחור בעל שני תאים. בתא הגדול היה לו ספר קריאה, משקפי ראייה, מברשת ומשחת שיינים, מכונת גילוח, זוג תחתונים, זוג גרביים, אפטר שייב, דיאדוראנט , יומן עם מספרי טלפונים וזמני שעות בערים שונות בעולם, שעון מעורר, וארנק עם מאתיים דולר במזומן. בתא הקטן היה לו דרכון, חגורת כסף עם דולרים ומארקים, סוכריות מנטה, טישו, וולקמן עם קסטה של הסימפוניה החמישית המנוגנת על ידי התזמורת של ניו יורק, ומסרק דק לשיער.
רק צריך להחליט שברצונו לקום ולעזוב.
התיק היה בארון על הרצפה מונח מתחת לחולצות מכופתרות ומעילים התלויים על וויים בשורה, מעל החולצות והמעילים היו זרוקים אלפי כרטיסי ביקור שאסף עם השנים.
הוא היה צריך רק שעה אחת כדי לארגן לעצמו, טיסה, מלון, לקום ולעזוב בלי להשאיר זכר.
לא היה פושע נמלט, או רוצח שכיר, גם לא בעל שאוהב לבגוד באישתו ,גם לא היתה לו אישה שתקבל אותו בידיים פתוחות.
בעל חנות תקליטים. מכר תקליטים ישנים , כאלה שרק אספנים מחפשים, לא כסף טוב, הרבה עניין אין . השקעה רבה למי שאוהב את זה, הוא אהב אבל היה משתעמם בקלות מהכול, ויכול פשוט לקום ולעזוב ואיש לא היה אומר מילה.
בן 54, כבר לא צעיר אך עדיין לא מקבל זכויות קשישים, הרגיש שאין לו טעם להתיישב, להישאר כול הזמן באותו בית, אותה שכונה, אותה עיר. באותה תנועה.
עשרות פעמיים כבר קם ועזב, השאיר את החנות בידי עובדיו הצעירים ממנו, לא אמר להם מילה ומתוך הארה של רגע, חולשה, קם באמצע הלילה ועלה על הטיסה הראשונה שהיה בה מקום פנוי.
משוגע חשבו עליו עובדיו, והוא חשב עליהם אותו הדבר. משוגעים כינה אותם, במקום ללמוד, לחפש עבודה עם כסף, ללבוש חליפה ולשבת באיזה משרד בצפון העיר לפקח על אנשים או להמציא את הדור החדש של המחשבים העדיפו להתווכח שעות על גבי שעות איזה אלבום של הרולניג סטונס הוא טוב יותר ומי היה מהפכן יותר גדול לנון או דילן או שמא מוריסון היה הגדול מכולם? הקשיב לויכוחים שלהם ולא תמך באף אחד מהם. היה שותק, ולעצמו אמר בלי שישמעו "שני משוגעים, למה שלא ילכו ללמוד מקצוע? למה שלא יתנו נחת להוריהם?" אבל ידע שכמו שלו אין תשובה למה הוא לא עשה את זה, אין לו תשובה למה הם לא עושים את זה, וכך היה עוזב את המחשבה וממשיך בסדר יומו.
נסע לכול מקום בלי הגבלה, יכול להגיע למקום שכבר הכיר כול רחוב בו בעל פה, ללונדון נסע 7 פעמים וזה עוד בלי לספור את הפעמים שנסע לצורכי עבודה, יכול להחליט באמצע הלילה על יעד, ובצהריים כבר היה נוחת שם. וגם אם היה בקצה של העולם הוא היה טס לשם, בלי לומר דבר לאיש.
בלילה של נדודי שינה, לפני שהרחיב את החנות שלו בעזרת החנות שעמדה לצידה ורכש במחיר מוזל, החליט שנמאס לו מהריצה האינסופית לדבר שאיש לא יכול להגדיר או להמחיש לו, אז הוא החליט לטוס לקנייה, תוך שעה סוכן הנסיעות שלו מצא לו מקום פנוי בטיסה דרך גרמניה, הוא לא ידע כלום על קנייה מלבד העובדה שיש שם ספארי ושקניה נמצאת באפריקה, בדיוטי פרי קנה סםר קטן ואיתו עלה לטיסה, שבוע שהה שם וחזר. אין לו שום תמונה משם, גם לא משאר הארצות שביקר בהן. זה נראה לו מורכב מדי וחסר משמעות, את התמונות שמר בראש, בדיוק כמו שאת קולות הזמרים שמר בראשו. לא לקח עימו קסטות או תקליטים לנסיעות. רק את הסימפוניה החמישית של התזמורת של ניו יורק.
לעיתים התיישב מול הים ושאל את עצמו מה יש מאחורי הים, ידע שהים היה ויהיה שם תמיד, אבל הוא לא. אז היה טס אל מעבר לים ומטייל קצת ברחובות עיר זרה שלמד להכיר, ברגליו. בלי להיכנס לשום ארמון או מקדש עתיק. לפעמים היה עוצר לשניות אבל לא נכנס מפחד המראה, מהאנשים שיפגוש, אולי איש עסקים עשיר מחזיק בארמון זה והאיש הוא לא אחר מהילד שהיה איתו באותה כיתה בתיכון, והוא רק מוכר תקליטים ישנים למחייתו.
ישב שעות בבתי קפה, קורא ספר בשפת המקום או רק מביט בתמונות, לא מדבר עם איש למרות ששפות ידע וכבר בתיכון הבחינו המורים ביכולת המדהימה שלו ללמוד אותן מהר. רק אם ירצה בכך. שמות בדויים כתב בקבלות בית המלון, כמו משחק עם עצמו את הנמלט, והוא עדיין מחפש את עצמו.
פעם נסע להודו וישן באכסניה בלי חשמל ובלי מים, הוא אהב את זה, אהב להביט בילדים המקומיים ההמומים מפני התייר הלבן, הנבוך במקצת הוא הרי גדול כול כך והולך לאיבוד במקום שהם הקטנים האלה, יכולים ללמד אותו את כול השבילים שכאן, הוא גם לא התאהב מעולם, גם שניסה.
היה חוזר אל אותן ארצות אבל יודע שהכול יהיה אותו הדבר, לעיתים היה חושב על יום המחר אבל במחשבה חסרת תוכנית, לא תכנן דבר, ידע שהשיג כול מה שרצה גם אם לא חיפש את זה. היה אומר לעצמו בערב כשהיה יושב בבר של בית המלון, שמה שלא נשיג לא יהיה כול כך נורא גם שחשב שמה שיבוא במקום יכול להיות נורא יותר.
חזר לחנות כמו לא עזב מעולם, לא דיבר על הנסיעה ולשואלים ענה "אני כאן, היה נחמד אבל חזרתי" , היו שידעו שאין טעם לדלות ממנו פרטים על הנסיעה הוא לא יספר להם דבר, עובדיו הצעירים ניסו לנחש לאן הוא נסע הפעם, כמו זוג זקנים רכלנים, היה מבחין בכך וישר קורא להם לחזור לעבוד.
בביתו ישב מול טלוויזיה כבויה, מן החלון הפתוח יכל לשמוע קולות של ילדים החוזרים מבילוי הערב שלהם, נזכר שבגילם היו הוא וחבריו מארגנים מדורות, היו יושבים עם גיטרה ומנסים לחקות את הנדרקיס וקלפטרון, עד שוויתר והעדיף לשבת בחדרו לקרוא ספר , ולהביט מהחלון על המטוסים שחלפו מעל ביתו.
שאל את עצמו האם גם הם עושים זאת לפעמים, מביטים על מטוס שטס לו אלפי מטרים מעליהם, ושואלים את עצמם לאן המטוס הזה טס, ומי בתוכו, האם גם הם, כמוהו, מספרים לעצמם סיפור על זה שיושב בשורה הראשונה הוא איש עסקים שנוסע לעשות עיסקה גדולה, וזו שבשורה השנייה נוסעת לפגוש את בעלה אשר נלחם בארץ זרה, וההיא מאחור שידה מלטפת את פניה , בוודאי ברחה זה עתה בלי לומר לאיש, כי לא יכלה להתחתן עם בחיר ליבה הרי זה מוקדם מדי לכך בשבילה, והזוג שלידה נראה כול כך מאושר כמו זוג שרק עתה התחתן ונוסע לירח הדבש שלו. רק הוא ידע שהם לא עושים את זה. יש להם חיים אחרים.
מחר עוד יום חשב לעצמו, שום דבר לא בוער, שום דבר לא משתנה, דחה מיום ליום ולעיתים דחה לשבועות את מה שרצה לעשות. ואולי דחה לעולם.
את השיפוץ שהתחיל בבית לא סיים, את החלפת הרהיטים שהחליט עליהם אחרי שהקשיב לעצתה של אחותו הגדולה דחה עד אחרי השיפוץ שלא סיים. טלפונים לחברים שהשאירו לו הודעות לפני חודש לא החזיר, קריאת עיתונים וספרים דחה מיום ליום למרות שידע שעיתון של לפני שבוע כמוהו קליפת שום.
הכול נראה שקט, רגוע, ידע מחר עוד יום, והוא יכול להיות כמו כול יום ויכול להיות שונה אבל לא יהיה הבדל.
הדליק לעצמו סיגריה והתרווח מול טלויזיה כבויה, מהחלון קולות הילדים פסקו, חושך מוחלט, את האור במטבח שכח לכבות ידע שמחר יאלץ להחליף נורה.
הרים את שפרפרת הטלפון וצילצל לסוכן הנסיעות שלו, למרות השעה המוקדמת של הלילה העיר אותו משינה, היה רגיל לכך הסוכן והתבדח עימו על כך, "לאן עכשיו?" שאל בציניות מסוימת, הוא חשב לשנייה , נזכר בהצגת בידור ישנה שראה בטלויזיה שבה נשאל הבדרן על ידי דייל לא נראה, לאן הוא רוצה לנסוע, הבדרן ענה לקול צחוק הקהל "אוסטרליה, כי זה המקום הכי רחוק על המפה", לשם גם הוא רצה לנסוע, שאל את הסוכן אם הוא יכול למצוא לו מקום פנוי לאוסטרליה ,עוד הלילה לא משנה המחיר.
סגר את הטלפון, קם להוציא את התיק מן הארון, הכין לעצמו זוג גינס, זוג טרנינג, ושתי חולצות טריקו, שם על עצמו מעיל עם קופסאת סיגריות בכיס, את הארנק שם בכיס המכנס, הטלפון צילצל , הוא הרים ובלי לומר שלום שאל "מתי?" , הסוכן מתח אותו עוד שנייה אחת, ובחצי הומור שלא הבין, שאל בלי לצפות לתשובה "מה קרה אתה בורח מהארץ, מישהי מאשימה אותך שהבאת לה ילד והיא רוצה כסף, איפה הנימוסים?" כששמע רק שתיקה , ויתר הסוכן "הטיסה שלך מר קנז היא בשעה שלוש בלילה, הטיסה היא דרך בנגקוק תאלץ להישאר שם מספר ימים עד שהויזה תהיה מוכנה, טיסת ההמשך היא בעוד ארבע ימים, תוכל לדחות אותה עד שבוע בלי תשלום אם הויזה לא תהיה מוכנה. הכרטיסים יחכו לך בדלפק של החברה בסדר?"
מר קנז הירהר לשנייה, בעוד כמה שעות יעלה שוב למטוס, אדם זר התיישב לידו, הוא יביט על העיר ועל הים מלמעלה, כשיגיע אל העיר יסתובב ברחובות שלה עד שיתעייף, וחשיכה מוחלטת תרד על העיר, ואולי עד שהשמש תזרח. הוא עשה את זה פעם בפאריז, הסתובב לילה שלם בלי להתעייף, חסר דאגות, חש את הזמן עובר ולא נגע בו.
אז הוא היה זר גם לזמן שהקיף אותו.
"ואיך אתה משלם?" שאל הסוכן והעיר אותו מהמחשבה, בלי לראות את פניו יכול היה מר קנז לתאר את החיוך שעל פניו, וכיצד ידיו מוכנות להקליד את פרטי התשלום.
מר קנז ליטף את זקנו שגדל ביומיים האחרונים, וענה שישלם בכרטיס אשראי.
שום דבר לא בוער, גם לא הכסף.
