liront231

דרך חלון קטן יכולתי לראות את פנינו מביטות אלי מהאובך הנורא ראיתי איך הידיים מתפתלות כשהעיניים מחפשות מקום להיאחז...

זוכר את הפקידה מביטה עלינו כאילו נותרנו אחרונים החזרנו את המפתח ויצאנו גשם טפטף שטף את רחובות העיר...

לא האזנתי כל יום לחדשות לא ידעתי מי נשאר ומי הלך כמה נפגעים אל תספרי לי מי אשם ...

הובסנו במילים ובשתיקות מה שהזמן לא ידע לעשות עשינו בעצמנו בפסיעות ארוכות טעות אחר טעות לא היה לנו דבר...

מכל מה שרציתי לומר לך לא נותרו הרבה דברים ממילא מזוודה קטנה, הזמנה של בית מלון מונית אחת, מושב...

ובלילה ההוא כשהלכנו ברחובות העיר כולם הלכו לישון מפחד או תקווה רק אנחנו התכסינו געגועים לדברים שאינם העלינו זיכרונות...

בתוך הבועה שלנו אין מקום לשעון מתקתק אין מקום לרדיו מנגן רק לשניים שנעים במילים ובשתיקות בתוך הבועה...

נסענו הכי רחוק מעצמנו וגילינו שהחיים נמשכים, גם אחרי שאנחנו נעלמים נוסעים בלי כיוון אין שלטים, אין מפות...

מלקטים את העלים מהרצפה, עלה אחר עלה לא נשאר עליה דבר ועדיין לא יכולים לראות השתקפות של הפנים שלנו...

שתפו אותי