liront231

תאמרי לי מתי מותר לי לעזוב מתי זה בסדר לדחוס את כל מה שנשאר למזוודה תאמרי לי מתי אני...

מתוך הרחובות נקום בין המחסומים אל שמיים פתוחים בחדרים אפלים לא מכבים את האורות מתוך הרחובות נקום לעולם...

את אומרת שאת לא יכולה להיות שמחה ברקע כבישים הופכים אינסופיים אני מחכה באמצע רוצה לעצור את התנועה ...

כל יום אנחנו חוצבים את דרכנו באבן נושאים על גבנו את ההריסות שהשאירו לנו הורינו חלומות שבורים מתוך ילדות...

עכשיו יש מי שכותב את המילים על בטון מלוכלך , בין פסלי המתכת כך נראה הזמן שלנו כך מסתיימת...

מול הים, כשהסירות נעלמות באופק ועשן המים לא דועך אלו בדלי סיגריות שמסמנים איפה עמדנו כאן פעם עם בגדים...

התמונות מונחות על השולחן את מסתכלת עליהן באיטיות מופגנת מנסה לזהות אותנו, אולי שם היינו מי שאנחנו שם אנחנו...

מהרגע שאת קמה בבוקר ועד הלילה שבא בלי סיבה אני אוחז בידך הדמיונית רוצה לחשוב שאת נאחזת בי בחוזקה...

ראיתי אותו מחזיק בידית של המזוודה ואז נשען על כסא המושב בכבדות דרך משקפי השמש הוא השקיף אל הנוף...

שתפו אותי