נמאס לי להתגעגע
שמעתי אותך לוחשת לי משפטים קטועים, לא הצלתי להבין רציתי לענות לך תשובה מוחצת נשארתי בלי מילים בסך...
אף פעם לא אהבתי להיות ילד, גם כשהייתי ילד. תמיד רציתי להיות מבוגר. כשהכרתי את אישתי, הבנתי מה הפסדתי. אז מדי פעם אני חוזר לרגע הזה, חוזר לשלב בו אני ילד, בגוף של מבוגר עם תבונות של אדם שרואה את עצמו זקן.
יש משהו מהפנט בילדים, הבעיה היא שבחלקם יש משהו מפחיד, תמימות דו כיוונית, תפיסה חסרת אחריות של המציאות. תמיד היה לי קשה עם זה.
איזה ילד הייתי
לא הייתי מטפס על עצים והייתי מפחד לעלות על גגות גבוהים. אהבתי להיות ברחוב ולשחק, רכבתי על אופניים בלי פחד. לא היו לנו מחשבים, ולא טלוויזיה רב ערוצית. רק כדורגל ומוזיקה.
שמעתי אותך לוחשת לי משפטים קטועים, לא הצלתי להבין רציתי לענות לך תשובה מוחצת נשארתי בלי מילים בסך...
אני זוכר תמונה בדצמבר שנינו עומדים בקצה מביטים על התנועה שום דבר חדש לא מגיע לכאן היינו ילדים...
הלילה הזה שחור אנחנו יכולים להדליק את האור אבל מה נראה כאן כשמסביב הכל מגודר וכלבים עומדים בכל פינה...
כל הגיבורים שלנו מתו נשארנו לבד בעולם ללא גבולות כל הגיבורים שלנו הסתלקו מכאן מה הם יודעים שאנחנו שכחנו...
ושנינו נשענים מול ים על גדר קטנה שמישהו תלה עליה שלט למכירה את לא אומרת מילה אני לא שואל...
אני רוצה את העיר הגדולה אני רוצה לשמור אותה אצלי לגלות את כל סודותיה למצוא את כל קסמיה ...
המסכים הפסיקו לטשטש את הפנים הרדיו כבר לא משמיע קולות עמומים עכשיו זה הזמן לצלילים נקיים עכשיו זה הזמן...
ועכשיו בחלומות אפשר לראות תמונות מן המציאות דברים משתנים בלי הפסקה אין כאן יד מכוונת, רק תנועה השלמה ...
כשהמוזיקה מתחילה לנגן ילדי שנות התשעים מחפשים את הקסם שאבד ברחבה אל מול רמקולים גדולים הרי כל החלומות נשטפו...