אין לזה סוף
שתי דקות לעצום עיניים שלוש דקות לנשום זה כמו נצח שבסוף יש מדורה גדולה עכשיו זה הזמן לעטוף...
הזיכרון המשמעותי של מרכבות מתחיל בגיל 20. נסעתי קודם לכן ברכבות בארץ ובחו"ל אבל רק בגיל עשרים הבנתי עד כמה אני אוהב את החוויה הזאת. טיילתי אז בהודו ונהגתי לקחת רכבות לילה ממקום למקום בשביל לחסוך כסף על לילה במלון ולהרוויח את היום. כל הלילה הייתי מאזין למוזיקה וכותב, מדי פעם קם מהמושב בשביל לעשן ליד הדלת הפתוחה, מביט על הנופים החשוכים. אלו היו הרגעים האהובים עלי בטיול.
לימים נסעתי לעבודה כל יום עם רכבת, הנסיעה נמשכה חצי שעה, חצי שעה שהרגשתי כמו אז.
אני, הרכבות – היום
היום אני כותב על רכבות מהצד, מדמיון. בעיניי הן משהו ייחודי, הן נותנות לנו מנוחה, זמן למחשבות, זמן ליצירה. זמן טוב להתבונן בנוף ובאנשים.
אני יודע שיש בזה משהו ילדותי, אך בעיניי זה עדיין מרשים.
שתי דקות לעצום עיניים שלוש דקות לנשום זה כמו נצח שבסוף יש מדורה גדולה עכשיו זה הזמן לעטוף...
חומה אחרונה נפלה עכשיו מחכה לסערה שהיא תבוא, לא אתמהמה הכול ארוז ומוכן המכתבים במגירות הזיכרונות מגולגלים בנייר...
אני מבקש עכשיו את החלום שיעיר אותי מלילות בלי צרחה אי אפשר לראות את השמש עולה סוגר את...
מישהו הוריד את המזוודה מהמדף האחרון אחר כך הוא ניקה ממנה את האבק הכניס לתוכה בגדים ליום יום, כובע...
ואני בא אלייך מן הכפור ואני נמלט אלייך, כמו בשיר את לי המפלט האחרון ברקע מתנגנים, אותם שירים...
אני רוצה להתבגר אני רוצה להתבגר בגיל שלושים זה קשה להפסיק להיות ילד לצאת אל העולם של הגדולים...