אריק איינשטין

בערב בו אריק איינשטין נפטר בכיתי. זה לא קורה לי הרבה שאני בוכה כשמישהו מת, ובטח לא כשמישהו שמעולם לא פגשתי פנים אל פנים או דיברתי איתו. אך זה היה מקרה יוצא דופן. כי בערב בו אריק נפטר, הרגשתי כאילו מישהו אומר לי "זהו, הילדות הסתיימה" למרות שהייתי מעל גיל שלושים, גרתי עם בת זוגתי ועמדנו להתחתן.

הרי אריק היה שם תמיד, מהיום שבאתי לעולם עם המוזיקה, הסרטים, הטלוויזיה, הראיונות. הוא לא עשה הופעות אך בכל פעם כששמעתי את הקול שלו בטלוויזיה או ברדיו עצרתי הכל והאזנתי לו. הוא היה מצחיק, שנון, חכם, היה בו הכל מהכל. הוא ליווה אותנו לכל מקום, גם אם לא פגשנו בו ולא דיברנו איתו. תמיד חלמתי לצפות איתו במשחק כדורסל או כדורגל. לצערי זה לא קרה.