מגפיים
עכשיו היא עוברת ליד מגפיים כבדים של נשים תמיד עושים לי רע היא מסמנת עם היד, אני מגיש לה...
ניקח את הדרך … אני נוסע בה כל יום, חוצה ערים ונוטש אותן בשביל דרכים חדשות. בהן אני מגלה את מה שאיבדתי, את מה שרציתי כל חיי למצוא. כשמגיע הלילה, אני מחפש מקום לישון, מקום שאוכל לקרוא לו בית.
אני נוסע והולך בדרך כל יום, גם כשאני בחדר הקטן , ולא חוצה את מפתן דלת היציאה.
אני והדרכים
בדמיוני אני תמיד נע ונד, לעולם לא נשאר, קשה לי לצאת לדרכים מסיבות רבות, אך בדמיוני אני לא עוזב אותן לעולם.
אלה הם חיי, כל הזמן מדמיין דרכים, רוצה לקוות שהגעתי אל המקום בו לא אצטרך יותר לדמיין דרכים חדשות. אז בינתיים רק כותב עליהן.
עכשיו היא עוברת ליד מגפיים כבדים של נשים תמיד עושים לי רע היא מסמנת עם היד, אני מגיש לה...
עוברים את השדות במבט אחד אפשר לראות שבילים לא מסומנים וגדרות קרועות מבט אחד אל השמיים כמונו הם מבקשים...
העיר שלי בשיפוצים סגרו נתיבים הציבו מחסומים בשולי הדרכים אין כניסה לרחוב שלי עכשיו העיר בשיפוצים תחכי לי...
בהבלחה של רגע, פתאום אני נזכר בסיפורי ילדות שלא היו שלנו מעולם ביניהם היה צחוק אמיתי בניינים שבנינו ומגע...
השלטים הנוצצים, העיניים המביטות אלינו דרך משקפי השמש זוהמה משתוללת כמו במקרה ברחובות סימנים על הקירות, דגלים קרועים והיד...
טלפונים זריזים למדתי את התשובות פעם חיובי, פעם נופל נשאר אחרון לכבות את האור בלי משקפי שמש כולם...
זו עיר קשה אי אפשר לזהות את מה שכתוב על קירות הבניינים שלה בחדר מדרגות ילדים משחקים או הולכים...
וחלמנו על מקומות רחוקים שמות של ערים שלא הצלחנו לבטא ישבנו במרפסת דמיינו את עצמנו בדרכים נוסעים בעקבות חלום...
תרגעי עכשיו, תירגעי לאט זו רק מפולת בוץ אפשרית שום דבר חדש אם איפול, ימצאו אותי בין העצים כמו...