זיכרון אחד יותר מדי
הסכין חתכה את הזיכרונות והשאירה פיסות מדממות לא יכול לזכור מאיפה הכול התחיל הימים נשארו תקועים במחוגי השעון החדרים...
אני נושא עמי מטען של זיכרונות, כל אדם נושא עימו מטען כזה, מהו האדם אם לא תיק זיכרונות כבד אותו הוא לוקח לכל מקום.
כמו כל אחד, גם אני מבקש להשיל אותם ממני, אבל מיד יוצר לעצמי זיכרונות חדשים. אי אפשר למחוק זיכרונות, לא טובים ולא רעים. זה היופי, זה הכאב.
זיכרונות, אני וכתיבה
אני כותב את הזיכרונות שלי ואני מודע שחלק מיצירותיי הן דמיוניות וחלקן אמיתיות, רק הזיכרונות תמיד היו, תמיד יישארו.
כולנו מטען של זיכרונות, תיק גדול שלא ניתן לפרק. בכל מקום עולים זיכרונות ישנים ונוצרים חדשים, הלוואי והייתי יכול לשכוח הכל אך אז מה הייתי, מה היה נשאר ממני? שום דבר, כי כל אחד הוא בעצם רק זיכרון.
הסכין חתכה את הזיכרונות והשאירה פיסות מדממות לא יכול לזכור מאיפה הכול התחיל הימים נשארו תקועים במחוגי השעון החדרים...
ספר עשר שנים לפרישתו. פנסיה מוקדמת. בגיל 50 החליט שנמאס לו לחקור ידיעות שהגיעו מארצות אויב, כרוזים של אירגוני...
הוא זכר את פניו כמו שזוכרים רגע התנגשות. חלפו שנים, אבל הוא זכר אותן היטב. פנים מאורכות, שיער גולש...
בואי מותק את יכולה להיכנס, זה בסדר, אני לא אשתגע תכירי זה ג'ק ג'ק תכיר, זו הסיבה שאני יושב...
הוא זכר את הפגישה האחרונה שלהם, כמו היתה אתמול בפאב המקומי, ארבעתם עמדו עטופים במעיל הפנימייה, בפינת החצר הגדולה...
מותק, תכירי זה ג'ק דניאלס כבר שמונה עשר שנה הוא כלוא עכשיו הוא יוצא לחופשי ג'ק, תכיר...