נישאר לבד
בסוף נישאר לבד בעולם לא יהיה לנו לאן ללכת כל השערים יינעלו לא יישארו חדרים ללילה בסוף נישאר...
אף פעם לא אהבתי להיות ילד, גם כשהייתי ילד. תמיד רציתי להיות מבוגר. כשהכרתי את אישתי, הבנתי מה הפסדתי. אז מדי פעם אני חוזר לרגע הזה, חוזר לשלב בו אני ילד, בגוף של מבוגר עם תבונות של אדם שרואה את עצמו זקן.
יש משהו מהפנט בילדים, הבעיה היא שבחלקם יש משהו מפחיד, תמימות דו כיוונית, תפיסה חסרת אחריות של המציאות. תמיד היה לי קשה עם זה.
איזה ילד הייתי
לא הייתי מטפס על עצים והייתי מפחד לעלות על גגות גבוהים. אהבתי להיות ברחוב ולשחק, רכבתי על אופניים בלי פחד. לא היו לנו מחשבים, ולא טלוויזיה רב ערוצית. רק כדורגל ומוזיקה.
בסוף נישאר לבד בעולם לא יהיה לנו לאן ללכת כל השערים יינעלו לא יישארו חדרים ללילה בסוף נישאר...
חוזר אלייך אחרי שנים שוב עומד ברחוב שלך שינו את הכביש הוסיפו כמה פנסים מחכה, אולי את תחליטי לצאת...
מרכיב משקפיים מול מסך לבן מנסה לכתוב עוד משפט שלא כתבתי מעולם אני כבר לא זוכר באילו מילים השתמשתי...
ובאמצע הריצה לוקח אוויר, מדמיין תמונות שמחות אותך מביטה עלי בגאווה שנינו רוקדים שם לבד בחשכה אנשים עומדים...
תאמרי לי לאן נעלמים השירים בלעדייך נכנס לרכב ומתחיל לנסוע הרחוב עכשיו הוא כמו רכבות לא מצליח לעצור בתחנות...
אהבנו להזדיין במקומות שונים חלונות סגורים, השארנו כתם מעצמנו אחר כך נאלצנו לסגת כמה קטנים היינו בתוך האושר...
נולדנו במקום בו החלומות היו תחליף יקר למציאות מה שלא ידענו לאסוף בידיים, דמיינו שהוא שלנו, עם זה התעוררנו...
ושמענו את הכלבים נובחים קמנו ועזבנו כמו שתמיד חלמנו לא חיפשנו להיות מה שכתוב בספרים הם רצו אותנו...
ואולי בסוף לפני שניעלם בלי שנתחרט נמצא את עצמנו על חוף בודד קרוואן אחד, שולחן עץ ישן על...