את חושבת שאת האחרונה
את בטח חושבת שאת האחרונה שאחרייך אין צדק שאחרייך אין דבר כמה שאנסה להכחיש אותך כמה שתנסי להימלט...
20 שנה עישנתי. בגיל 14 היתה הסיגריה הראשונה. מסיבת סיום יסודי בחוף בתל אביב, אחר כך בגינה ציבורית בחולון מאחורי המקום בו למדתי לנגן גיטרה. עישנתי בבית, בגינות ציבוריות, מאחורי הבניין של התיכון.
עישנתי לאקי סטרייק, L&M, קאמל, וינסטון. מדי פעם חטאתי במרלבורו, פעם עישנתי אפילו סיגריות של הארלי דווידסון רק בשביל החפיסה עם האופנוע.
הייתי מעשן עם הקפה, הייתי מעשן בערב שישי עם בירה או כוסית, הייתי מעשן בשירים שאני אוהב, זה היה מצב, זו היתה תחושה, מחשבה שזה הדבר האמיתי.
ואז הפסקתי לעשן
מספר שבועות לפני גיל 34 הפסקתי לעשן. זה קרה בבת אחת, סיימתי חפיסה וזהו. עמדתי להציע נישואין לאישתי, ידעתי שאני רוצה ילדים ולא הייתי מוכן לסכן אותם. ההפסקה היתה קלה, מאז לא רק שלא נגעתי בסיגריה, אני לא מבין איך בזבזתי 20 שנה על הדבר הזה. מיותר. גם לא אומנותי כמו שאנשים נוטים לחשוב. אך בתור פריט בשיר, הן מוסיפות נופך פה ושם.
את בטח חושבת שאת האחרונה שאחרייך אין צדק שאחרייך אין דבר כמה שאנסה להכחיש אותך כמה שתנסי להימלט...
שומע את ג'ק שואל אם זה הכי טוב שיש המילים יוצאות החוצה מבלי לפגוע ואני מביט מהצד לא מצליח...
מהמקום בו אנחנו עומדים אפשר לראות אבק של דרך שוקע אתה מצביע על מוכר הפרחים ואז מחייך "כולנו כמוהם"...
זיכרון ילדות עכשיו מתעתע קירות לבנים, בית קטן עכשיו ליד השולחן אין כסאות סיגריה נכבית מעצמה זאת לא...
ישבנו במרפסת כששמענו את הזיקוקים מתפוצצים בשמיים לאלף רסיסים לפני שהכל נפל והתפרק גם אנחנו היינו כבר מותשים ...